להיות או לא להיות נקר
פעם החמיאו לי שיש לי עין טובה לבחירת ציטוטים מתוך ספרים ל"גַבִִּים" ולדפי יח"צ. ובכן, ניסיתי לבחור לכם ציטוט מתוך השיר הזה של ידידי צבי עצמון, שהוציא לאור ספר שירה חדש ומעולה, ישּירים. באמת שניסיתי, אבל אי-אפשר. פשוט קראו את השיר:
ביכורים, קיץ תשע"ד
שַׁיָּרוֹת שַׁיָּרוֹת, נוֹשְׂאִים טְנָאִים
סַלִּים, סִירִים וַחֲבִילוֹת
וּמַגָּשִׁים,
מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת וִיחִידִים,
יְלָדִים וּבְנֵי נֹעַר בִּקְבוּצוֹת,
וְאִרְגּוּנִים וַחֲבָרוֹת
וּסְלֶבָּאִים
עוֹלִים, מִכָּל הָעֲבָרִים,
מֵהַשְּׁכוּנוֹת, מִמּוֹשָׁבִים וּמֵעָרִים מְרֻחָקוֹת בְּהַסָּעוֹת
אֶל הַמִּבְנֶה הָרָם
לְלֹא הֶפְסֵק, גַּם לֹא בִּשְׁעַת הַבִּקּוּרִים
וּמַגִּישִׁים מְנָחוֹת
לַכֹּהֲנִים
מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס,
חֲבוּשֵׁי אֹזֶן,
מְחֻבָּרִים לְצִנּוֹרוֹת וְשַׂקִּיּוֹת נוֹזְלִים,
וּמִי שֶׁרֹאשֵׁיהֶם עֲטוּפִים סְחוֹר סְחוֹר
בְּתַחְבּוֹשׁוֹת,
וּמַשְׁאֵבוֹת וּמוֹנִיטוֹרִים,
וּכְסוּיֵי הָעֵינַיִם.
וּלְצִדָּם, כִּלְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע
וָאֹשֶׁר
שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל הַהוֹרִים
הַשַּׁכּוּלִים.
את השיר הזה כתב צבי לאחר שבנו עמוס נפצע במבצע צוק איתן. יכולנו לומר הרבה דברים על השיר – על דימוי העלייה לרגל לבית החולים, על ה"סלים וסירים וחבילות" שמביאים המבקרים כטְנָאִים של ביכורים, על החיילים הפצועים ככוהנים "מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס, חֲבוּשֵׁי אֹזֶן". יכולנו לשים לב לתיאור של ההורים כ"לְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע", הרומז מן הסתם ל"אומה שטופת דמע וקסם" במגש הכסף של אלתרמן. יכולנו לחשוב על המבצע הצבאי התורן כאחד משלושת הרְגָלִים הקבועים בלוח השנה, טקס החוזר בהכרח וגובה את מחיר האימה שלו. יכולנו אפילו – אחרי הכל, אנחנו בבלוג המתאים – לחשוב על צורת הרבים החיננית סְלֶבָּאִים. אבל קשה להוסיף על השיר הזה. לכן נמשיך לשיר אחר של צבי: "נקר, הבנת הנקרא".
"נקר" ראה אור בעיתוי מצוין – בדיוק יחד עם קומיקס הציפורים המבריק של הקומיקסאית נעה כ"ץ; יצירות המתבוננות בציפורים בשילוב של האנשה ומבט מדעי חוקר מזמן לא היו כל כך בטרנד. צבי מתבונן בנקר, ה"מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים" בעץ הקשה, רק כדי למצוא תולעת; ושואל את הנקר ואת עצמו – למה להתאמץ כל כך? הרי יש דרכים קלות יותר:
סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,
חֳמָרִים חֳמָרִים
גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט
בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים
הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.
למה להתעקש לקדוח בעץ כדי להשיג אוכל? למה לבחור דווקא בדרך הקשה? הדרורים אמנם אוכלים מהפח, אבל בואו, גם לאכול תולעים זו לא מציאה גדולה. צבי לא משאיר אותנו בערפל בשאלה מיהו הנקר, כלומר על מי הוא חושב:
כמו … אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר
מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט
תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.
אבל גם מי שאינו משורר עשוי לתהות לפעמים על גורלו של הנקר.
•
והנה השיר כולו:
נקר, הבנת הנקרא
מַכֶּה
מַקִּישׁ
חוֹבֵט
קוֹדֵחַ. קוֹדֵחַ. רֹאשׁ צִפּוֹר
מֵטִיחַ מַקּוֹר בְּגֶזַע יָבֵשׁ,
בְּעַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל הַנֻּקְשִׁים,
בִּצְרִיף הַמַּחְסָן
קִירוֹת הָעֵץ, הַקּוֹרוֹת.
אוּלַי פַּעַם בְּאֶלֶף
שׁוֹלֶה תּוֹלַעַת לְהַחֲיוֹת נֶפֶשׁ
סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,
חֳמָרִים חֳמָרִים
גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט
בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים
הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.
נַקָּר
מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים
בְּעֵץ. רַק בְּעֵץ. לֹא
עַל נְיָר אוֹ בְּאֶבֶן
זוֹעֶקֶת
מִקִּיר
כְּמוֹ נָבִיא קַדְמוֹנִי, פְּרוּעַ שֵׂעָר, אוֹ פֹּה וָשָׁם
אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר
מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט
תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.
ספרו של צבי עצמון ישּירים ראה אור בהוצאת עיתון 77.
צבי זכה בפרס יהודה עמיחי, פרס הרי הרשון, פרס חולון, פרס אקו"ם, פרס עיתון 77, פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס ברנשטיין לביקורת ופרס שר המדע לכתיבה, וכן במענקי קרן תל אביב והקרן לספרות יפה ירושלים.
אוי כמה אני מזדהה עכשיו עם הנקר הזה,
אני דווקא דימיתי את עצמי כצפה באוקינוס ללא מצפן,
אבל הדימוי הזה של ניקור סיזיפי ואובססיבי אפילו מתאים לי יותר,
כשאני כותבת ללא הפסקה את הדבר הקשה כל כך לכתוב.
.
אז תודה על השירים הנפלאים ותודה על הדימוי שבא בעִתו.
תודה רבה לך, מיכל! ואיזה כיף לי שמשוררים נפגשים אצלי ומוצאים דימויים.
השיר "ביכורים" מצמרר בגלל האלוזיות ל"מגש הכסף".
תודה רבה, רונית, אני שמחה שנהנית מהשיר!
השירים מרטיטים. תודה רבה!
נכון? תודה רבה, אסנת!