הפנדה האדומה והמילה "סיר": למה לשתיהן אין קרובות משפחה?

מילים, כמו מינים של צמחים ובעלי חיים, יכולות להיות מוקפות בקרובות משפחה: כפי שהכלב, למשל, שייך למשפחת הכלביים, מן הפֶנֶק הקטן ועד הזאב הגדול, כך המילה "אֶבֶן" קשורה ל"לְהִתְאַבֵּן" ול"אַבְנִית", ואולי אפילו ל"אָבְנַיִם". אך יש מילים ומינים מעטים ומסקרנים העומדים לבדם, ללא קרובים.

הפנדה האדומה, למשל, היא מין כזה. למרות שמה, היא אינה קרובה במיוחד לפנדה הענקית; לאחר התחבטות ממושכת אם לשייכה למשפחת הדוביים או למשפחת הדביבונים, החליטו החוקרים לסווגה כמין יחיד במשפחה הנקראת על שמה, משפחת הפנדות האדומות. השֶׁנַּבּוּב (Aardvark) הוא יחיד-במינו עוד יותר – וקיבל לא רק משפחה אלא גם סדרה פרטית משלו, סדרת השֶּׁנַּבּוּבָאִים; זוהי סדרת היונקים היחידה שנותר ממנה רק מין חי אחד.

עץ הגִינְקוֹ או הגִינְקְגוֹ בכלל הגיע להישג מרשים – הוא המין החי היחיד מן המערכה שלו, הנקראת, ניחשתם נכון, גינקואיים. הגינקו, כמו השנבוב, נחשב ל"מאובן חי" – יצור שכמעט לא השתנה אבולוציונית מאז תקופות קדומות, ודומה למינים המוכרים לנו רק כמאובנים.

כמו היצורים החיים האלה, היחידים במינם, יש גם מילים עבריות העומדות בבדידות מזהרת, ללא שותפות לשורש או שכנות דומות במילון. כמובן, לרובן יש קרובות בשפות אחרות, כגון ארמית, אכדית או ערבית; אך בשפה העברית הן יחידות, כמו הפנדה האדומה, השנבוב והגינקו במשפחה, בסדרה ובמערכה שלהם, בהתאמה. נציץ אפוא בכמה מהן – מי שיחשוב על קרובות משפחה חיות שפספסתי מוזמן לציין אותן בתגובות ולזכות בחולצה ובתקליט.

צמד מילים מן הטבע עומדות להן יחידות: "גַּיְא" ו"מַבּוּל". בתלמוד הבבלי מפרשים אמנם את המילה "גיהינום" כנגזרת של "גיא בן הינום" בירושלים, ו"גיהינום" העברית היא כנראה מקורן של המילים המקבילות בערבית וביוונית; אך מלבד המילה הזאת, שמקורה בצירוף, אין כנראה מילים עבריות הקרובות ל"גיא". זאת בניגוד ל"עֵמֶק", הנגזרת מאותו שורש כמו "עמוק", "להעמיק", "להתעמק" ועוד; או ל"הַר", שהולידה כמובן את "הֲרָרִי". גם ל"מַבּוּל" אין מילים קרובות – בניגוד למילה "גֶּשֶׁם", שממנה נגזר לנו מזג אוויר "גָּשׁוּם".

במטבח אנו פוגשים את "סִיר", המופיעה כבר בתנ"ך ואשר הצליחה להגיע עד היום מבלי שישתלשלו ממנה מילים נוספות (אין קשר ל"סירה"!). זאת בניגוד ל"מַחֲבַת", הקשורה ל"חביתה" הוותיקה ול"חביתיות" (בלינצ'ס) החדשה יותר, וכמובן "צַלַּחַת" (צלוחית, צִלְחוּת). בתחום הלבוש מצאתי את "אבזם" ואת "תַּךְ", כלומר סוג תפר או לולאה בתפר; למרבה ההפתעה, אין קשר ל"תככים".

כמה דוגמאות אחרות הן "תמונה", "ערוגה" ו"אולר". מעניין לציין כי ל"תמונה" ול"ערוגה" יש מילים קרובות על הנייר, כלומר במילון; במילון אבן שושן מופיעות למשל המילים "ערוגית" (ערוגה קטנה), המופיעה בתוספתא, ו"תְּמוּנִיָּה" (אידיליה) ו"תְמוּנוֹן" (אלבום תמונות), המסומנות כשייכות לעברית החדשה ומלוות בציטוטים מן הספרות. בין שמילים אלו היו בשימוש של ממש אי פעם ובין שהן יצירות לשוניות שלא נקלטו בפועל, ברור שאינן בשימוש כיום, כלומר אפשר למצוא בהן דמיון למינים שנכחדו.

מבחינת התוכן, כפי שכבר ראינו, אין סיבה להיעדרן של מילים קרובות למילים אלו. האם ייתכן שהסיבה היא צורנית, כלומר קושי כלשהו לגזור מן המילים האלה מילים נוספות? למשל, אולי דוברי עברית מתקשים לגזור מן המילה "סִיר" פועל (שמשמעותו יכלה להיות, למשל, "לבשל בסיר") משום שלא ברור מהו השורש שלה? או שמא הקושי הוא שהפועל האפשרי, למשל "לסייר", הוא כבר תפוס? בדומה לכך, ייתכן שדוברי העברית התקשו (ובצדק) לזהות את השורש של "מבול" ו"תמונה" – כלומר, אם האות הראשונה שייכת למשקל או לשורש – ולכן לא גזרו מהן פעלים; אך העברית הרי משופעת בשורשים תִּנְיָנִיִּים, כלומר שורשים שנגזרו משמות עצם וכוללים אות שלא השתייכה לשורש המקורי; "לתרום" התקנית ו"לתבלן" הלא-תקנית, למשל, כוללות תי"ו ונו"ן, בהתאמה, שלא השתייכו לשורשים המקוריים (רו"מ ותב"ל) – ושתיהן נמצאות בשימוש נרחב.

אך גם אם שיקולים אלה עשויים להסביר את היעדרם של פעלים, אין בהם כדי להסביר את היעדרם של שמות עצם אפשריים שאפשר לגזור בקלות, כגון "סירון" (סיר קטן) או "סִירִייה" (על משקל "צירייה") – למשל, במשמעות משהו מבושל או ארון כלי מטבח.

הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, המילים שהזכרנו כאן יכלו, אפוא, לשמש לגזירת מילים נוספות; ואף על פי כן, לא כך היה, או אם היה – במידה זו או אחרת – המילים שנגזרו לא נשמרו עד ימינו. מדוע? גם כאן, כמו בסוגיית המינים הביולוגיים היחידים בקבוצותיהם, קשה לדעת. מסקרן מאוד להבין מדוע ישנם למעלה מאלפיים מיני מכרסמים וכמה מאות מיני טורפים, אך רק שנבוב אחד – כשם שיש שפע מילים מן השורש אכ"ל, ואילו "סיר" נשארה אחת ויחידה. אך גם כאן וגם כאן אין לנו, בינתיים, הסבר.

תודה רבה לאלקנה דוד, שתרם את "מבול".