שוברות את התקרה: איך כותבים פמיניזם לילדים ולנוער

צמד לוחמות מוסד צעירות (מאוד) יוצאות להציל בני ערובה, ובהם ראשת המוסד. הסיטואציה הזאת נשארה איתי כשסיימתי את העמוד האחרון של "שליחות חשאית – מבצע טוקיו" של דנה אלעזר-הלוי, ושימחה והקסימה אותי מכמה סיבות.

אחד ההישגים של סדרת "שליחות חשאית" הוא הפן הפמיניסטי שלה. השאלה איך מציגים סוגיות פמיניסטיות, או במבט רחב יותר – דמויות ראויות ומעניינות של נשים וילדות, ביצירות לילדים ולנוער, מעסיקה אותי רבות (וכבר עסקתי בה כאן וכאן). התשובה הראשונית, בעיניי, היא שהיצירה עצמה צריכה להיות טובה; אם הסיפור לא מושך והדמויות לא משכנעות, לא מדובר בספרות לשום גיל, אלא במניפסט.

רובד נוסף בתשובה הוא, שהפן הנשי של היצירה צריך להיות רלוונטי. לאחר שחוויתי אי-אלו יצירות לצדה של בתי, זיהיתי סוג של סיפור שמבחינתי כבר נשאר מאחור. סיפור מסוג "אמרו לה שנשים לא יכולות, אבל היא הראתה שהן כן יכולות" – עלול לחדש לקהל צעיר בעיקר את החלק הראשון: שיש מי שחושב שנשים לא יכולות. כיום, ילדה ששייכת לחלק הממוזל של החברה כבר יודעת כנתון שנשים אכן יכולות. לכן אני מעדיפה, כנראה, יצירות שעושות אחד משניים: מציגות נשים שמתמודדות עם אתגרים שאינם מיוחדים דווקא לנשים – או מתארות אתגרים שנשים אכן מתמודדות איתם כיום. דוגמה לסוג הראשון היא הסרט "מואנה" מבית דיסני: בת הצ'יף מואנה צריכה לבחור את דרכה כמנהיגה – בין שמרנות לסיכון. השאלה איננה אם אשה מתאימה להנהיג, אלא מהי הדרך הנכונה להנהיג כעת. מואנה יוצאת להרפתקה, משתפת פעולה עם חצי-אל, מצליחה להפוך את הים ממסוכן לבטוח, ומובילה את בני עמה לדרך חדשה. את כל זה היא מצליחה לעשות בלי שסיפור אהבה יעמוד על הפרק (ועם ממדי גוף הגיוניים).

דוגמה לסוג השני היא עוד סרט של דיסני, "לשבור את הקרח". הסרט שואל, למעשה, כיצד חֶברה (ומשפחה) מתמודדות עם נשים חזקות, נשים עם כוח או במקרה של אלזה, "כוחות". לא במקרה, לאלזה יש אחות, אנה; לנוכחות הכפולה, שתי נסיכות או שתי גיבורות במקום אחת, יש חשיבות מכמה בחינות. אחת מהן היא שהיחסים שבלב הסיפור הם בין האחיות-החברות, אנה ואלזה, ולא נניח בין אנה לקריסטוף, ואם זה לא מגיע ל-11 במבחן בכדל, אני לא יודעת מה כן. עוד היבט הוא שלאנה יש סיפור אהבה בסרט, ולאלזה לא, ושתיהן נחשבות, נרטיבית, לסיפור הצלחה. ועוד היבט חשוב ביותר הוא עצם הנוכחות של כמה נשים בסיפור – וכאן אנחנו חוזרים ל"מבצע טוקיו".

סדרת "שליחות חשאית" מספרת – בצורה אמינה להפתיע – על שלושה בני נוער, תלמידי חטיבה, שקופצים מדי פעם לעבוד בשירות ה"מוסד". הצוות כולל שני בנים ובת, גיא, רועי ונועם, וכשנעשה ניסיון לצרף אליו עוד חבר, החבר הזה היה בן. הפורמט הזה של צוות גיבורים ובו בת אחת מוכר וקצת מבאס – ליגת הצדק עם וונדרוומן, הנוקמים עם האלמנה השחורה, ארבעת המופלאים עם האשה הבלתי נראית, שומרי הגלקסיה עם גאמורה, הארי פוטר, רון והרמיוני, פרסי, גרובר ואנבת' וכן הלאה וכן הלאה. האשה או הבת היחידה בצוות מוסיפה עניין רומנטי ומוציאה את היוצרים ידי חובת פמיניזם, ובמידה רבה היא היוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל: הנה, יש לנו אחת – אבל רק אחת.

במשך ארבעת הספרים הקודמים, הצוות של "שליחות חשאית" כלל אם כן שני בנים ובת. בספר החדש, דנה אלעזר-הלוי שוברת את הפורמט ולוקחת אותנו צעד קדימה – לצוות מצטרפת נערה נוספת. הבחירה דווקא בנערה הספציפית הזאת מאתגרת את נועם, ואותנו, למחשבה על כמה שאלות – והמחשבה הזאת מעניינת ומשכנעת משום שהיא עולה כבדרך אגב, נובעת מהדמויות עצמן ומתרחשת תוך כדי אקשן סוחף. האם ילדה שמעריצה יוטיוברית ושוחרת לייקים יכולה להיות "חכמה" ו"רצינית"? האם אינסטוש ואיפור הם תחומי עניין פחות נחשבים מספורט, ולמה? איך אשה יכולה להיראות ולהיות בעולם של גברים (כמו עולם המבצעים המיוחדים)? והאם העולם הזה הוא עדיין "עולם של גברים" כשבראש המוסד עומדת ראשה, שולמית עילם?

כמו במקרים אחרים, השאלות האלה עולות בצורה הטובה ביותר כאשר לא שמים אותן במרכז והופכים אותן לסמינר, אלא מציגים אותן – כמו בחיים עצמם – כחלק מההתרחשות. וטוב עוד יותר, כשההתרחשות הזאת עצמה ממחישה במה מדובר. כי בסצנת השיא של "מבצע טוקיו" (ועד כאן השתדלתי להימנע מספוילרים, אבל כאן יגיע ספוילר רציני, ראו הוזהרתם) – נועם ודריה הצעירות זוחלות על תקרת אולם שבו טרוריסטים מחזיקים קבוצת בני ערובה: מנהיגי העולם וראשי ארגוני הביון שלהם. שתי הנערות אמורות להתקין בתקרה אמצעי האזנה, אבל ברגע דרמטי התקרה נשברת, דריה נופלת דרכה ונועם קופצת אחריה. רגע השיא הזה מעולה: הנערות – רק הן – יוצאות למבצע מסוכן, ותוך כדי כך – במישור העלילה וגם במישור הסמלי – הן מנפצות את התקרה.