דילוג לתוכן

אמא לפי התקן

ינואר 31, 2019

 

 

"האמא שילדה שמינייה מספרת הכל."

"איפה האמא של הילדה הזאת?"

"אמא שמחה היא אמא טובה."

אף אחד משלושת המשפטים האלה איננו תקני, כיוון שהמילה "אמא" – וכמוה "אבא", "סבתא" ו"סבא" – נמצאות כיום במעין אזור דמדומים של התקן הלשוני. בניגוד לשגיאות ול"שגיאות" אחרות, המעמד הבעייתי של "אמא" אינו טורד את מנוחתם של רוב דוברי העברית; אך מי שמחויב לתקן במסגרת עבודתו מוטרד אף מוטרד. בכל המשפטים שלמעלה, החלופה התקנית היא "אֵם": "איפה אִמָּהּ של הילדה הזאת?", "אֵם שמחה היא אֵם טובה". אך כפי שמראות הדוגמאות האלה, "אֵם" היא מילה פורמלית מאוד, ה"מגביהה" את השפה בצורה שאינה תמיד מתאימה.

מתי ומדוע "אמא" אינה תקנית?

המילים "אמא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" מקורן בארמית; המילים העבריות המקבילות הן "אֵם", "אָב", "סָב" ו"סָבָה" (כן-כן). הסיומת הארמית ־ָא מציינת במקורה יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית: כך למשל "מַלְכָּא" פירושה הַמֶּלֶךְ, ו"עָלְמָא" פירושה הָעוֹלָם. מכיוון שכך, "אמא" ו"אבא" פירושן למעשה "הָאֵם" ו"הָאָב". לכן "אמא" היא תקנית ומותרת כפנייה של אדם לאמו, שכן מי שאומר "אמא" אומר למעשה "האם שלי"; גם הצירוף "אמא של יונתן" (כמו ב"אמא של יונתן, אפשר לדבר עם יונתן?") הוא תקני (כי פירושו "הָאֵם של יונתן"). אבל הצורה "האמא" אינה תקנית, משום שהיא, לכאורה, מיודעת פעמיים – פעם אחת בה"א הידיעה העברית, ופעם אחת בסיומת היידוע הארמית ־ָא. גם בלי ה"א הידיעה, המילה "אמא" אינה תקנית אם מבחינה תחבירית היא משמשת כמילה לא-מיודעת. למשל, המשפט שראינו למעלה, "אמא שמחה היא אמא טובה", אינו תקני משום שפירושו – על פי הבנה זו – "הָאֵם שמחה היא הָאֵם טובה", משפט שכמובן אינו הגיוני.

התפיסה הזאת של "אמא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" כמילים מיודעות מיוצגת במילונים (כגון מילון אבן שושן, מילון ההווה ורב-מילים), וזוהי גם עמדתה של האקדמיה ללשון. האם העמדה הזאת מוצדקת? ננסה לבדוק.

 

היידוע בארמית: לא מה שחשבתם

נתחיל מן הארמית. כפי שציינו, הסיומת ־ָא משמשת ליידוע בארמית. בשמות ממין נקבה המסתיימים באות ה"א, סיומת היידוע ־ָא מתווספת אחרי סיומת הנקבה, והה"א של סיומת הנקבה הופכת לתי"ו – כפי שקורה גם בעברית במצבים דומים (חֲבֵרָה-חֲבֶרתי). כך, "המלכה" בעברית מקבילה ל"מלכתא" בארמית.

בתקופות מסוימות ובניבים מסוימים של הארמית התרחש תהליך נוסף: הסיומת ־ָא החלה להיתפס כחלק מהמילה עצמה, ואיבדה את כוח היידוע שלה. בניבים אלה נפגוש רק את הצורה הכוללת את הסיומת ־ָא, בין שהיא מיודעת ובין שאינה מיודעת. הטבלה שלהלן, המתארת בתמציתיות את המצב, לקוחה ממאמרו של הבלשן פרופ' יוחנן ברויאר "שינוי המין בהשפעת הארמית הבבלית", שנעזרתי בו להכנת הפוסט הזה.

עברית ארמית קלאסית ארמית מזרחית (כגון ארמית בבלית)
זכר מלך

המלך

מלך

מלכא

מלכא

מלכא

נקבה מלכה

המלכה

מלכה

מלכתא

מלכתא

מלכתא

 

העברית קלטה לתוכה מילים רבות שמקורן בארמית, שבארמית הן שמות עצם ממין זכר ואשר הגיעו לעברית כשהן כוללות את הסיומת ־ָא. בגלל הדמיון בצליל לסיומת הנקבה העברית ־ָה, נתפסו מילים אלה כשמות ממין נקבה, וברבות מהן התרחשה החלפה של האל"ף המקורית בה"א, או ששתי הצורות קיימות זו לצד זו. כאלה הן "סדנה", "עובדה", "סברה", "גרסה" ו"בעיה" – וגם "דוגמא/דוגמה" ו"קופסא/קופסה", שמקורן ביוונית והגיעו אלינו דרך הארמית. "משכנתא/ה" ו"שאילתא/ה" הן שמות ממין נקבה כבר בארמית – כפי שמעידה התי"ו שלפני סיומת היידוע.

כל המילים האלה הגיעו אל העברית כשהן כוללות את סיומת היידוע הארמית ־ָא; אך הסיומת הזאת נתפסה בעברית כחלק מהמילה עצמה, ולא כיידוע – אם משום שהתהליך הזה קרה, כפי שראינו, כבר בארמית, ואם בגלל המעבר משפה לשפה. כפי שכתב יפה פרופ' ברויאר: "כבר בארמית בבלית בטל תפקידו של הצורן ־ָא כצורן יידוע, והוא נצמד לכל שם ונעשה חלק ממנו. לפיכך יכלו מילים אלו לחדור אל העברית כפי שהן, שכן לא הורגש עוד שיש בסופן תוספת ארמית בעלת תפקיד כלשהו … כך סיומת ארמית זו יכולה לדור בסופו של דבר בפינות שונות של המילון העברי … אך דריסת רגל בספר הדקדוק העברי, כסיומת בעלת תפקיד דקדוקי ארמי (יידוע) – אין לה כלל וכלל" (ההדגשה שלי).

אם "עובדה", "דוגמא" וכן הלאה הגיעו אל העברית עם אותה סיומת ארמית שיש ל"אמא" ו"אבא", ואיש אינו טוען שהן מיודעות – מדוע שומרים באדיקות כזו דווקא על מעמדן המיודע של "אמא" ו"אבא"? מה גם שהסיומת הזאת, כאמור, הפסיקה לשמש ליידוע גם בניבים מסוימים של הארמית עצמה.

 

"דריסת רגל בספר הדקדוק העברי"

השאלה אם מילה עוברת משפה לשפה כפי שהיא, רק המילה עצמה, או יחד עם נספחים דקדוקיים – היא שאלה מרתקת, שכבר עסקנו בה כאן בכמה הזדמנויות. המילה "מדיה", למשל, היא צורת רבים בלטינית, אך בעברית יש התופסים אותה כנקבה, בגלל הסיומת ־ָה. האם צריך לשמור על מעמדה בשפת המקור, או שמא "ברומא נהג כרומאי", והיא צריכה להפוך לשם עצם ממין נקבה? ומילא "מדיה", שהיא חדשה יחסית וקשיי ההתאקלמות שלה מובנים; אבל "אמא" איתנו מאז התלמוד – האם לא הגיע הזמן שתרגיש בבית?

אם נישאר בתחום היידוע, כמה מילים שמקורן בערבית כוללות את תחילית היידוע "אל". כאלה הן אלכוהול, אלגברה ואלגוריתם. וערבית, כמו ארמית, היא אפילו שפה שמית. האם כאן נשמעה דרישה להימנע מיידוע כפול? לא.

בניסיון לברר מדוע, בעצם, נהוגה ה"חומרה" הזאת ביחס לקבוצת המילים אמא-אבא וחברותיהן, פניתי למזכירות המדעית של האקדמיה ללשון. הדיון (במייל) היה מעניין, אך בסופו של דבר, הנימוקים שעלו הם אלה שהוצגו כאן, ואני עצמי לא השתכנעתי שיש סיבה של ממש לשמור על מעמדה השונה של קבוצת המילים הזאת. זאת הן מן הצד התיאורטי והן מן הצד המעשי – שהרי בפועל, רוב דוברי העברית אינם חשים ש"אמא" היא מילה המציינת אך ורק את אמו של הדובר, או בלשונו של אבן שושן, "אמא – כינוי לאם בפי ילדיה"; והם בהחלט משתמשים ב"אמא" וב"אבא" כשמות עצם מן השורה, כפי שמראים המשפטים לדוגמה שהצגתי בתחילת הפוסט. האם התקן יתאים את עצמו בסופו של דבר לשימוש בפי הדוברים? נחיה ונראה.

 

תודה לאסנת להט, ששיחתנו בעקבות פוסט קודם הובילה לכתיבת הפוסט הזה, ולבנזוגי אוהד, שתרם הארה חשובה. תודה לבת-שבע ורדי מהאקדמיה ללשון העברית על התכתבותנו המועילה; כל תוכן הפוסט הזה הוא, כמובן, על אחריותי בלבד.

 

17 תגובות
  1. אני משתמשת ב"אם ו"אב" (בעיקר בסמיכות כפולה) ומשתדלת להימנע משימוש רשמי ב"אימא" ו"אבא" להורים אחרים כי בעיניי הם מתאימים לפנייה של ילדים אל הוריהם (או למצבים מיוחדים, למשל שפת ילדים), כמו ההבחנה בין mom ו-dad ל-mother ו-father. גם באנגלית זו הבחנה שהיטשטשה ולא בהכרח מקפידים עליה, אבל בשפה רשמית לדעתי זה עדיף.

    • היי טריליאן, בשפה רשמית (נניח, ספר לימוד, או מסמך משפטי) "אם" ו"אב" מתאימים יותר פשוט מבחינת המשלב. עדיין, מה תעשי עם סבא וסבתא – "סב" ו"סבה" (וברבים, "סבות", לא "סבתות")? אז אנחנו עוקפים, כלומר מתחמקים, בדרכים שונות. אבל שפה חיה צריכה משלב בינוני עשיר ומאפשר, שמתאים לכל מה שאינו שיחה משפחתית מצד אחד או ספר לימוד מצד אחר. אם נסתכל על הדוגמה מן האנגלית שהבאת, mom ו-dad אכן משמשים לפנייה להורים ולשיחה בין ילדים, אבל mother ו-father הן בפירוש ברובד בינוני, ואינן מילים גבוהות במיוחד. בעברית חסרה, במקרה זה, אפשרות תקנית ונוחה שתתאים לכותרת של עיתון, לפוסט בפייסבוק וכן הלאה.

      • לכן הקדמתי ואמרתי רשמית… וצורות בסמיכות כפולה (אימו של, סבתו של) לא מצלצלות גבוה מדי (שלא לדבר על אחותו של…) ואם ישתמשו בהן יותר גם זה יסתדר :-).

        • את צודקת כמובן, בשפה רשמית החבורה של "אם" ו"אב" אכן אינה מציבה כל כך בעיה (שוב, לדעתי – למעט ה"סבה"). הבעיה היא במשלב בינוני. אגב, בסמיכות פרודה גם "אמא" תקנית, כפי שממחישה הדוגמה "אמא של יונתן": "אימו של…" שקולה ל"האם של…" השקולה ל"אמא של…". כלומר דווקא במבנה זה אין קושי של תקניות, ואפשר לבחור לפי המשלב הרצוי.

        • לכן כתבתי סמיכות כפולה ולא פרודה. בסמיכות פרודה "אימא של" נמוך לי מדי (לצרכים רשמיים) ו"האם של" גבוה מדי (ולא מקובל). הסמיכות הכפולה (אימו של) מספקת משלב בינוני־גבוה ולא גבוה מדי, לפחות בעיניי.

  2. מאיר עוזיאל permalink

    מאמר מרתק ומעניין, דווקא מכיוון שהוא דן במלה כל כך בסיסית כמו אמא (ואבא). למדתי הרבה.
    זאת אומרת שילדות צריכות לכתוב בהודעות ווטסאפ את שמן עם התוספת מלכא ושבעה סימני קריאה?
    כותב הבעל של הסבה.

  3. אסנת permalink

    שלומית היקרה,
    תודה על פוסט מרתק. אני מודה לך במיוחד על האסמכתאות הבלשניות באשר לתהליך השחיקה שחל בכוח היידוע של הסיומת ־ָא עוד בארמית עצמה, המוכיחות שהאינטואיציות הלשוניות של דוברות ודוברי העברית במקרה דנן טבעיות ומתבקשות.
    אני מקווה שהאקדמיה ללשון העברית, ובעקבותיה המילונים, יכרו אוזן.

  4. משה רדליך permalink

    שפה במקורה נועדה לקשר בין אנשים, שיבינו איש את רעהו. לכן, לדעתי, ברגע שמילה מגוירת היא עוברת מטריטוריה אחת לאחרת, מעולם מושגים אחד לאחר, היא מעבדת את חוקי העולם האחר ומקבלת עליה את חוקי העולם בו היא נמצאת. ולפעמים את מובנה או חלקו.
    כך ברומנית "צ'ורבה" זה סוג של מרק ובבולגרית ותורכית(שכנראה שם מקורה) מילה זו מציינת מרק כל שהוא.
    אגב פוסט מעניין ומושקע. תודה שלומית.

    • תודה רבה, משה! הפוסט אכן משקף לא מעט קריאה ומחשבה, כיף שהבחנת ותודה על הפרגון! נהניתי מהתיאור שלך, שהמילה שעוברת משפה לשפה "מעבדת את חוקי העולם האחר ומקבלת עליה את חוקי העולם בו היא נמצאת".

      תודה גם על המידע בעניין הצ'ורבה – חידשת לי. אגב, נראה לי שזה תהליך אופייני – כלומר שמילה כללית יחסית בשפה אחת מתייחדת למשמעות ספציפית בלבד בשפה אחרת: כך זה למשל עם "טסט" שהיא כללית באנגלית ומתייחדת לשימושים מסוימים בלבד בעברית, ואפילו "טיפ" ו"אייטם": "אייטם" היא מילה שיש לה משמעויות והקשרים רבים באנגלית, ואילו בעברית היא משמשת כמדומתני בעיקר לציון חדשה או ידיעה בעיתון, או נושא מסוים בתכנית טלוויזיה.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תודה! תענוג לקרוא

  6. Zvika Agmon permalink

    תודה רבה, שלומית.
    הנה, למדתי שוב הרבה.
    שבת טובה ושקטה.

  7. מעניין מאוד.
    ועל זה היתה אומרת סבתי (סבתא שלי 🙂 ) "נו שוין"
    ומעורר מחשבה, כי
    בספרים שלי "אמא שלה" אבא שלה" הן המילים הכי נפוצות,
    ואולי בכך אני בעצם אומרת שהגיבורות שלי הן חלק ממני ולא נשים אחרות?
    אולי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: