דילוג לתוכן

העבר שחי בהווה: ארטמיס ופרספונה עדיין כאן

אוגוסט 19, 2018

 

 

בחלק השני והידוע פחות של "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, הילד בסטיאן מחפש אחר חלומותיו במכרות החלומות שבממלכת פנטסיה. "כאשר אנחנו חולמים חלום, הוא אינו יכול פשוט להיעלם. אך אם החולם אינו יכול לזכור את החלום, מה קורה לו? הוא ממשיך להתקיים בממלכת פנטסיה, עמוק מתחת לאדמה. החלומות שנשכחו נצברים בשכבות רבות … פנטסיה כולה מונחת על יסודות של חלומות שנשכחו."

כפי שפנטסיה, ממלכת הדמיון, נשענת כולה על יסודות של חלום, כך ספרות המערב מונחת על יסודות משלה – שהשכבות הבולטות שבהם הן כמובן המיתוס היווני ו(איך לא) התנ"ך. נושאים, קווי עלילה ודמויות מן המקורות האלה ממשיכים להופיע ולהדהד במשך אלפי שנים. יש שהם מופיעים מפורשות, ויש שהתגלמויותיהם בתרבות ובאמנות הן אולי על בסיס "יסודות שנשכחו". האל-הנפח הפייסטוס, למשל, אינו אחת הדמויות המוכרות ביותר מן המיתוס; ובכל זאת, הגאון הטכנולוגי חסר הכישורים החברתיים הוא אחד הסטריאוטיפים של החברה המודרנית, ומופיע באינספור יצירות כתובות ומצולמות. דוגמה אחרת היא קטניס אוורדין מ"משחקי הרעב", המזכירה כל כך את דמותה של ארטמיס – הנערה-הבתולה הציידת, המתרחקת מאהבה ומנישואים, אוהבת הטבע, הצדה בחץ וקשת.

האם המיתוס היווני נשאר חי כל כך משום שהוא נותן ביטוי נאמן לנפש האנושית – או שמא הוא נותן ביטוי נאמן לנפשנו משום שהתרבות שאנו חיים בה "יושבת", במידה כה רבה, על המיתוס היווני? כך או כך, המיתוס היווני – שוב, בדומה לתנ"ך – הוא מכפיל כוח אמנותי עצום; כמו המנוף, הגלגל והלופר, הוא מגביר מאוד את יכולת העשייה של אדם יחיד. רפרור למיתוס יכול להעניק ליצירה בת שבוע, או שעה, מעמקים של אלפי שנים.

יצירות המתייחסות למיתוס הן טובות ביותר כשהן מביטות בו במבט חדש, נעזרות בו כדי לשאול שאלה משלהן. למשל: באיזו מין חברה מודרנית יכולה לצמוח נערה ציידת, שחיה במרחבי הטבע ואינה רוצה בשום פנים להתאהב או להינשא? "משחקי הרעב" הם, בין השאר, תשובה על השאלה הזאת.

או: האם אפשר לאהוב, האם יאהבו אותנו, אם יש בחיינו חלק שעדיין שייך למישהו או למשהו אחר? האם יקבלו אותנו עם האורות והצללים שבנו – גם אם הצללים האלה אפלים במיוחד? רותי קינן מהרהרת בשאלות האלה בשירה "פרספונה", האהוב עלי מאוד.

פרספונה היא בתם של זאוס ושל דמטר, אלת התבואה. כשהייתה עדיין כמעט ילדה, נחטפה לַשאוֹל כדי להיות אשתו של האדס; אמה הזועמת יצאה לחפש אחריה, והאדמה העזובה חדלה להצמיח דגן ופרי. זאוס התערב והורה להאדס לשחרר את פרספונה אל אמה, בתנאי אחד – שלא אכלה דבר בהיותה בשאול. אך כיוון שהתגלה שפרספונה אכן אכלה בשאול כמה גרגרי רימון, הוחלט על פשרה – פרספונה תישאר בשאוֹל למלוך לצד האדס במשך כמה חודשים בכל שנה, ובשאר חודשי השנה תחזור אל אמה. בחודשים שבהם מבלה פרספונה בשאול, דמטר מתכנסת ביגונה והאדמה אינה נושאת יבול; מכאן חילופי העונות.

פרספונה המיתולוגית נישאה להאדס בעודה נערה צעירה מאוד. רותי קינן, בשירה, תוהה על התבגרותה והמשך חייה של הנערה הזאת, המבלה כמה חודשים בשנה לצד בעלה האפל, וחופשייה לנפשה בשאר השנה. פרספונה שלה נוסעת להודו לטיול של אחרי הצבא, לומדת באוניברסיטה ("סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ"). ומה הלאה?

"זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה/ כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:/ 'הָיִיתִי צְעִירָה',/ 'תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי',/ 'הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים'". פרספונה, הקשורה לנצח לאל השאול, היא משל לכל אדם המתמודד עם כאבים ישנים או עם השדים שבנפשו (זיכרונות קשים, התמכרות, דיכאון?). שהרי פרספונה חוזרת לא רק אל האדס, אלא לשאול תחתיות: "הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים/ לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים/ עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים". ובכל זאת, למרות החשכה הנוכחת תמיד בחייה, "לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק/ אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת".

מלכת השאול מתיישבת איתו בפתח תקווה, מגדלת שני ילדים, תולה את בגדיהם על חבלי הכביסה. "לא ייאמן למה אפשר להתרגל," היא חושבת. אבל גם שם, בדירה "בפרויקט חדש בעין גנים", צלליה ממשיכים ללוות אותה, נוכחים תמיד:

"הִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה

כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב

אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,

וְתַחְתֶּיהָ

כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –

הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל."

 

***

 

פרספונה

רות קינן

א.

כְּשֶׁהִגִּיעָה לַגַּנְגֶּס בְּטִיּוּל אַחֲרֵי-צָבָא

לֹא הָלְכָה לִרְאוֹת גּוּפוֹת נִשְׂרָפוֹת.

בִּמְקוֹם זֶה טָבְלָה מִכְחוֹל בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים

וְצִיְּרָה אֶת בְּרַק הַמֶּשִׁי

שֶׁל יְרִיעוֹת הַסָּארִי

הַמִּתְיַבְּשׁוֹת עַל הַגָּדָה.

בְּכָל זֹאת נִבְקְעָה שָׁם הָאֲדָמָה

וַאֲדוֹן הַמָּוֶת פָּרַץ מִמֶּנָּה

וְחָטַף אוֹתָהּ לְמַמְלַכְתּוֹ.

ב.

כְּשֶׁעָלְתָה מִשָּׁם הָיְתָה שׁוֹנָה,

גַּרְעִינֵי פֵּרוֹת הַשְּׁאוֹל

כְּבָר הִכּוּ בָּהּ שָׁרָשִׁים.

כָּעֵת הָיָה עָלֶיהָ לִלְמֹד לְתֹאַר

(סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ)

הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים

לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים

עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים.

אֲבָל הִיא הִסְתַּדְּרָה.

זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה,

כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:

׳הָיִיתִי צְעִירָה׳,

׳תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי׳,

׳הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים׳.

לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק

אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.

ג.

הֵם עָבְרוּ לְדִירָה בִּפְּרוֹיֵקְט חָדָשׁ בְּעֵין גַּנִּים,

מֵאֵלּוּ שֶׁמִּרְפְּסוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהֶם פּוֹנוֹת לְכָל רוּחַ

וּמִרְפְּסוֹת הַשֵּׁרוּת מַמְתִּיקוֹת זוֹ לָזוֹ

אֶת סוֹד חֶבְלֵי-הַכְּבִיסָה וּמְנוֹעֵי הַמַּזְגָּנִים.

יֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי יְלָדִים.

׳לֹא יֵאָמֵן לְמָה אֶפְשָׁר לְהִתְרַגֵּל׳

הִיא חוֹשֶׁבֶת

כְּשֶׁהִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה

כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב

אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,

וְתַחְתֶּיהָ

כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –

הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל.

 

***

התצלום באדיבות האמנית ניקול דקסטרס, מתוך סדרת היצירות "פרספונה והרימון". הסדרה היא אחת משלוש הנקראות "מתלבשים בעתיד" (Dressing in the Future), ומתארות ניצולים מתלבשים בעתיד פוסט-אפוקליפטי.
היצירות מרשימות ביותר גם בעולם ובאווירה שהן יוצרות, גם בבגדים ובאיפור – פרספונה של דקסטרס לובשת סוג של שמלת-שריון מקליפות רימון.

Photo courtesy of Nicole Dextras

10 תגובות
  1. אסנת יחזקאל-להט permalink

    פוסט יפהפה ומרגש.
    מעניין על אילו מיתולוגיות או ספרות קנונית נשענת הספרות שאינה מערבית.

    • תודה רבה, אסנת!
      "עקורה" של נעמי נוביק, שמדברים עליו הרבה כבר כמה שנים אבל טרם קראתי, שואב הרבה מהמיתוסים הסלאביים. ברומנים של הודים-אמריקאיים ראיתי כמובן התייחסויות למיתוס ההינדי. אגב, המיתוס היווני כמובן קשור למיתוסים אחרים באזור – הנה פה, למשל, על דמויות מקבילות להפייסטוס.

      https://en.wikipedia.org/wiki/Hephaestus#Comparative_mythology

      • אסנת permalink

        בצירוף מקרים מעניין, התאומה שלי המליצה לי השבוע לקרוא את "עקורה". העולם קטנטן.

        • זעיר! האמת שאני מהססת לקרוא כי שמעתי שהוא אלים מאוד. אשמח לשמוע חוויות אם תקראי.

      • אסנת permalink

        קראתי את "עקורה" והוא ספר פנטזיה מרגש ומותח שבמרכזו עומדת דמות אמינה ועגולה של נערה אמיצה וחכמה. אומנם הוא כולל אלימות אך היא ניתנת לעיכול ואינה שרירותית מבחינה עלילתית.

  2. כמה שהשיר הזה נהדר,
    ואיך הוא אומר כל כך הרבה בלי להגיד,
    על כל אחת מאיתנו שיכולה להיות באופל ובקיץ
    באותו זמן ממש. למה שאפשר להתרגל.
    תודה על השיר ועל הרקע המרתק.

  3. תודה על ההכרות עם השיר היפה של רות קינן והאמנית הקנדית! החיבור של הכל מעורר השראה!

    • תודה, באמת אני מארחת פה שתי רב-אמניות. אגב, דקסטרס כותבת שלפי הפרשנות שלה, פרספונה אכלה את הרימון בגלל תכונות המרפא שלו, שעזרו לה לשרוד
      בסביבתה הלא-מוכרת. זו פרשנות נהדרת בעיניי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: