דילוג לתוכן

סטים מעורבבים של מילים: תופעת הסופלציה

מאי 13, 2018

שפה, כמו הכלים שאנו עורכים בהם את השולחן, כוללת מערכות מסודרות, בדומה לסטים או סרוויסים של כלים. הנה דוגמה לסרוויס כזה: "שולחני, שולחנךָ, שולחנֵךְ, שולחנו, שולחנה…". והנה עוד סרוויס מסודר: "רציתי, רציתְ, רוצָה, ארצֶה…". כל סט כזה הוא מערכת של נטיית מילים, הנקראת פרדיגמה. רוב הפרדיגמות הן סרוויסים שלמים ומסודרים, המורכבים מהמקבילות המילוליות של ספל, תחתית, צלחת עוגה וקנקן בדוגמת פרחים תואמת.

אך פה ושם אנו מוצאים פרדיגמה מסודרת פחות, שיש בה חלקים ממערכות שונות – כמו הסרוויס המעורבב המקסים שבתמונה שלמעלה. דוגמה ידועה מן השפה האנגלית היא הפועל go, שצורת העבר שלו היא דווקא went, במקום הצורה הצפויה goed*. צורת העבר went הצטרפה אל הפועל go ממערכת נטייה של פועל אחר לגמרי: זוהי צורת העבר ההיסטורית של הפועל wend – עשה את דרכו, שם פעמיו. מצב כזה, שבו הפרדיגמה של מילה כוללת מרכיב שמקורו במערכת אחרת, נקרא תשלים או סוּפּלַציָה (suppletion).

ומה בעברית? דוגמאות מעניינות הן "נפטר" (בשיבה טובה) ו"יגיד" ("הוא יגיד לי"). אם נרצה לומר "הוא נפטר" (בשיבה טובה) בזמן עתיד, מה נאמר? לא נאמר "הוא ייפטר" – הפועל בעתיד אינו קיים במשמעות הזאת. תחת זאת נאמר, מן הסתם, "הוא ימות". ואם נרצה להפוך את "הוא יגיד לי" למשפט בזמן עבר, המשפט לא יהיה "הוא הגיד לי", כיוון שפועל זה אינו מקבל צורת עבר בעברית בת ימינו; המשפט הטבעי יהיה "הוא אמר לי". לפנינו, אפוא, שתי מערכות מעורבבות, שכל אחת מהן כוללת שני פעלים שונים: נפטר-ימות, אמר-יגיד.

ודוגמה עדינה יותר: אם מישהו פָּחַד אתמול, וירגיש כך גם מחר – הרי שהוא יְפַחֵד. אך שני הפעלים האלה אינם באותו בניין: "פָּחַד" הוא בבניין פָּעַל (קל), כמו "לָבַשׁ" ו"שָׁאַל". צורת העתיד המתבקשת שלו היא "יִפְחַד" (כמו "יִלְבַּשׁ", "יִשְׁאַל"), אך צורה זו נתפסת כיום כילדותית או עילגת. בפועל, רובנו נשתמש ב"יְפַחֵד" – שהיא בבניין פיעל: קִפֵּץ-יְקַפֵּץ, פִּזֵּר-יְפַזֵּר; צורת העבר התואמת את "יְפַחֵד" היא "פִּחֵד" – אך זו נשמעת לנו עוד יותר עילגת מ"יִפְחַד". נטיית הפועל שאנו משתמשים בה מורכבת אפוא מ"פָּחַד" בעבר ומ"מְפַחֵד" ו"יְפַחֵד" בהווה ובעתיד – כלומר, הפרדיגמה של הפועל הזה מורכבת משני בניינים שונים!

האם ערבוב כזה קיים גם בשמות עצם? הנטייה של שמות מסוימים כוללת זכר ונקבה: ילד-ילדה, תלמיד-תלמידה, עיתונאי-עיתונאית וכן הלאה. והנה, יש שמות עצם שבהם צורת הזכר וצורת הנקבה הן שתי מילים שונות לחלוטין: לדוגמה, בניגוד לצמד סוס-סוסה אנו מוצאים גמל-נאקה וכפי שכבר הבחנו כאן, חייט-תופרת. גם הצמדים אב-אם, גבר-אשה, בן-בת הם סופלטיביים, כלומר מעורבבים, וכוללים שני פריטים שמקורם שונה – ספל אחד עם דוגמת ורדים וספל שני עם דוגמת עלים, אם נחזור לתמונה שבראש הפוסט הזה.

כמה סוכר?

 

התמונות המקסימות באדיבות Cake Stand Heaven – תודה רבה לאניטה!

 

17 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    נחמד – פעם ראשונה שאני רואה שמשתמשים בסרוויס לסופלה(ציה) 🙂

  2. משה רדליך permalink

    מעניין. מעניין גם מדוע לכל המונחים המקצועיים אין שמות בעברית.
    בספרות ובשירה מקובל גם "הוא הגיד לי". לגבי גבר- אישה זה לא ברור כי ישנם גם המילים "איש" ו"גברת".
    אולי בכוונה לא ציינת חמור ואתון.

    • היי משה, תודה רבה! סופלציה בעברית היא "תשלים", כפי שהזכרתי בפוסט, אך עד כמה שאני רואה משתמשים בעיקר במונח הלועזי, ולכן עשיתי כך גם אני…

      העלית כמה נקודות מעניינות מאוד. אכן בספרות ובשירה קיים "הגיד", אבל בעברית בת ימינו – לא; לכן הסופלציה המסוימת הזאת קיימת בעברית בת ימינו. אגב, עוד סופלציה בעברית מדוברת בת ימינו היא "עם-איתי-איתה-איתם": "אני הולכת *עם* אוהד לסרט", אבל "הלכתי איתו" (ולא: עימו), "הלכתי איתם" (ולא: עימם) וכו'.

      לגבי גבר-אשה, אכן קיימות כמובן "איש" ו"גברת", אך מבחינת התוכן – והסופלציה מציינת את השימוש, במה אנו משתמשים כאשר אנחנו מתכוונים לאותו תוכן, לאותו הדבר, כאשר אנחנו מנסחים מחדש אותו משפט לצורת נקבה, או לזמן עבר וכו' – "גבר" ו"גברת" כמובן אינם זוג! "גבר" הוא צורת הזכר המקבילה ל"אשה", ו"גברת" היא צורת הנקבה המקבילה ל"אדון". ואגב, ל"אדון" ישנה בת הזוג הדקדוקית "אדונית", אבל היא אינה בשימוש (אלא אצל עגנון…).

      גם חמור ואתון הם כמובן זוג סופלטיבי, וכך גם אריה-לביאה (ושוב, היסטורית הייתה קיימת גם הצורה "לביא" – אך לא כיום).

  3. משה רדליך permalink

    מעניין לא פחות הם שמות העצם שהינם גם זכר וגם נקבה. לדוגמה "סכין" שנכון לומר סכין אחד וגם סכין אחת. לעומת זאת לא מקובל לקרוא לנקבה של הציפור ציפורה.

  4. ישראל רונן permalink

    "הגיד לך" בא לספרות מלשון חכמים. כך גם נמצא שם את חמורתו של ר' פנחס בן יאיר (במקום את האתון הידועה).

    • היי, ישראל! "הגדת" מופיע כבר במקרא – למשל "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא"… או יהונתן אל דוד: "וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד-אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל-אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ".

      וכמובן, גם בלשון חכמים. ובהגדה (!), כמובן, נאמר "והגדת לבנך ביום ההוא"…

      בנוגע ל"חמורתו", זה יפה. אם אני מבינה נכון, הסיפור המקורי כתוב בארמית, ונאמר בו – בארמית – "חמריה", ואילו ה"חמורתו" מופיע בגרסה מאוחרת, כנראה בספר האגדה.

      http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l5301_007a.htm

      https://agadastories.org.il/node/479

  5. צביקה permalink

    לגבי יִפְחַד – יְפַחֵד, לטעמי, האומר יִפְחד, פוֹחֵד לא רק שאיננו מתבטא בצורה עילגת, אלא הוא מעיד על עצמו שרמת שפתו היא גבוהה. ונהפוך הוא, חוששני ש'יְפחד' ו'מְפחד' מנמיכים במחילה את לשונו של הדובר.
    אך אולי הכול נתון לטעמו האישי של הדובר (והצורה העדיפה בעיני, דומני שאין לטעות בה :-)).

    • היי צביקה, השאלה "איך זה נשמע" היא אחת השאלות הגדולות בבלשנות, וכדי לדעת איך אנשים מדברים בפועל, ומיהם האנשים האלה (ילדים, מבוגרים, ממקומות שונים, בהקשרים שונים…) – בלשנים בודקים קורפוסים, כלומר גופי טקסט שמתעדים דיבור או כתיבה.

      דרך פשוטה ופשטנית מאוד לבדוק היא לחפש בגוגל, למשל, את הצורות "אני פוחד" ו"אני מפחד". עשיתי חיפוש כזה והתוצאה היא 73 אלף מופעים ל"אני פוחד" ו-192 אלף מופעים ל"אני מפחד". מכל מקום, ברור שיש כאן עניין של טעם וסגנון אישי, ושנטיית השורש פח"ד גם בפעל (קל) וגם בפיעל, בכל הזמנים, קיימת ותקנית (בניגוד לצורה התיאורטית goed*, למשל).

      דוגמה אחרת לסופלציה בפועל בעברית, שבה הצורות ש"הוחלפו" אכן אינן כלל בנמצא, היא נטיית הפועל "הלך" בבניין פעל (קל). בזמן עבר והווה השורש הוא הל"כ (הלכתי, הלכה, הולך, הולכות). אבל בזמן עתיד השורש הוא למעשה יל"כ – אֵלֵך, ילך, ילכו, כמו: אֵשֵב, ישב, ישבו, או: ארד, תרד, ירדו; ולא כמו פעלים שהאות הראשונה בשורש שלהם היא ה"א – אהרוס, יהרוס, יהרסו, אהרוג, יהרוג, יהרגו וכו'. כלומר זו דוגמה של סופלציה שבה נטיית הפועל (פועל אחד) מורכבת משני שורשים, ורוב הצורות שהוחלפו אינן קיימות – הרי אין *יָלַך ואין *אֶהֱלֹךְ. אגב, הצורה יַהֲלֹךְ דווקא כן קיימת – קפואה בביטוי "מה ממני יהלוך" או "מה מִנִּי יַהֲלוֹך" (שפירושו "מה אכפת לי"). התלבטתי אם לכלול את הדוגמה הזאת בפוסט עצמו, ובחרתי בדוגמאות פשוטות יותר…

      • צביקה permalink

        תודה לך.
        מה שהפריע לי בפוסט (מאמרון?) היה המשפט שאותו אדגיש בכוכביות:
        "ודוגמה עדינה יותר: אם מישהו פָּחַד אתמול, וירגיש כך גם מחר – הרי שהוא יְפַחֵד. אך שני הפעלים האלה אינם באותו בניין: "פָּחַד" הוא בבניין פָּעַל (קל), כמו "לָבַשׁ" ו"שָׁאַל". צורת העתיד המתבקשת שלו היא "יִפְחַד" (כמו "יִלְבַּשׁ", "יִשְׁאַל"), ***אך צורה זו נתפסת כיום כילדותית או עילגת.***"
        וכנגדו יצא קִצפי :-).
        כל שאר דברייך שרירים, ברירים וקיימים, ונהניתי לקָראם.

        • תודה רבה, צביקה! לא כולם אם כך תופסים את המילים האלה באותה צורה. זה כמובן קורה בשפה, לא רק לגבי ה"גובה" או היופי של מילה מסוימת, אלא אפילו לגבי המשמעות או איך קוראים לדבר מסוים. לדוגמה, אנשים שונים מבינים אחרת את המילה "תרווד", ומה שנקרא בבית הוריי "ביצייה", רוב האנשים קוראים לו "ביצת עין" (הגורם הסוציולוגי פה הוא כנראה רקע של ההתיישבות העובדת)… שוב תודה רבה!

  6. כרגיל, השכלתי. תודה רבה.
    לגופו של עניין, לא הייתי ממליץ על גוגל כקורפוס, וודאי לא
    לשם ההחלטה באילו מילים, ביטויים, פעלים ונטיות לבחור לצורך כתיבה.
    זו דעתי מאז שנולד גוגל, מנוע החיפוש המעולה בכל הזמנים (נדמה שמאז ומעולם).

    • היי צביקה, תודה רבה!

      כרגיל, צריך להבחין פה בין שני סוגים של הסתכלות. האחת היא הנורמטיבית: מהי עברית תקנית, מהן צורות לשוניות שתואמות מקורות עבריים שונים, מהי עברית נאה – לא שאלות זהות כמובן. אלה שאלות שמעסיקות אותי כעורכת. כאשר אני עורכת, למשל, ספר עיון או לימוד – התוצאה צריכה להיות תקנית ונאה.

      ההסתכלות השנייה היא הדסקריפטיבית: איך אנשים מדברים וכותבים בפועל, בלי קשר לשאלה אם זה תקני או נאה. זוהי הסתכלות בלשנית, תיאורית, כלומר לא-שיפוטית, שנובעת רק מסקרנות.

      האמירה "בנטיית הפועל 'פחד' רוב הדוברים עוברים מבניין קל בעבר לבניין פיעל בהווה ובעתיד" היא תיאורית, דסקריפטיבית. אם נגיב על האמירה הזאת ב"לא נכון" – כי אנחנו חושבים שדוברי עברית לא מדברים כך, לא עוברים לבניין פיעל בזמן עתיד וכו' – זוהי תגובה דסקריפטיבית. אם תגובתנו היא "המעבר הזה לבניין פיעל נשמע לי דווקא עילג, בעיניי מוטב להשתמש בבניין קל לאורך כל הנטייה" – זוהי תגובה נורמטיבית, איך נכון ויפה לדבר.

      לאחר שהבדלנו בין הסתכלות דסקריפטיבית להסתכלות נורמטיבית, נחזור לעניין גוגל: ודאי שגוגל אינו מדריך לכתיבה נאה ותקנית (מדריך לעברית נורמטיבית). יתרה מזו, כלל הטקסטים שבאינטרנט אינם קורפוס אמין למחקר בלשני מסודר – כי כדי לערוך מחקר מסודר, צריך לדעת מהם הטקסטים שלפנינו, מה מקורם, מי הפיק אותם ואיך, האם הם ערוכים או לא, האם הפיקו אותם דוברי עברית ילידיים או אולי דוברי עברית כשפה שנייה או אולי אפילו גוגל טרנסלייט שתירגם אתר קניות מאנגלית לעברית, ממתי הטקסטים האלה וכו' וכו'. כשאנחנו עושים חיפוש גוגל, אנחנו מקבלים תוצאות שמופקות מערב רב של טקסטים שונים ומשונים. לכן חיפוש בגוגל אינו מחקר בלשני, כמובן, ולכן כתבתי שעשיתי בדיקה פשוטה ופשטנית מאוד. ועדיין, גם בדיקה כזו נותנת אינדיקציה כלשהי. למשל, אם נחפש את הצורה "אהלוך", שהזכרנו קודם, נקבל מאות ספורות של תוצאות (מעניין לשים לב מהן), ואם נחפש "פחחחחצצצק" – נקבל אפס תוצאות, כלומר, זה צירוף שאיש לא השתמש בו עד כה 🙂

      שוב תודה רבה על הדיון המעניין!

  7. תודה לך, וחג שמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: