דילוג לתוכן

תתייצבו בשלשות: אלמנט השילוש ב"בני אדם בניו-יורק"

פברואר 27, 2018

"נתנו לה לבחור את העפיפון"

 

אחד הדפים המקסימים ביותר בפייסבוק הוא זה של Humans of New York – "בני אדם בניו-יורק". הדף החל את דרכו כפרויקט צילום של ברנדון סטנטון, שצילם דמויות מתוך הפנורמה האנושית האינסופית של העיר הזאת; עד מהרה החל לראיין את המצולמים שלו, ולהוסיף ליד כל צילום משהו ממה שאמרו. הכישרון של סטנטון להציג אנשים ולספר את סיפורם הוא רב כל כך, עד שכיום יש לדף שלו כ-18 מיליון עוקבים. הוא הרחיב את חוג המצולמים שלו מניו-יורק לעוד מקומות בארצות הברית ובעולם, הוציא לאור שני ספרים וגייס כספים לשלל מטרות טובות, לאחר שהפנה אליהן את העדשה שלו.

כישרון הכתיבה של סטנטון הוא אולי מרשים עוד יותר מכישרון הצילום שלו. לאחר שקראתי אותו לאורך זמן, התחלתי לשים לב לכמה מאפיינים סגנוניים קבועים.

אחת המוסכמות בכתיבה ספרותית היא, שכל דמות צריכה לקבל "קול" משלה: סגנון ובחירות לשוניות שישקפו את אופיה, גילה, השכלתה וכיוצא באלה. הרי לכל אדם יש מאפייני דיבור משלו – הוא נוטה למשפטים קצרים או ארוכים, מסודרים או קטועים ומעורפלים. לכאורה, היינו מצפים שכישרון הסיפור האדיר של סטנטון יתבטא בכתיבה שתשקף את סגנונו של כל מרואיין. אבל – בעיניי – זה לא המצב: להפך, סטנטון שומר על סגנון קבוע למדי. למשל, המשפטים בדרך כלל קצרים יחסית, והמשפט האחרון עשיר בתוכן שנועד לרגש. הסגנון האחיד הזה נראה במבט ראשון כחסרון, אך למעשה יש לו יתרון גדול – הוא מוכר לקוראים של סטנטון ואהוב עליהם.

גם אורך הטקסט הוא לרוב דומה; מדי פעם יש "סיפור" יוצא דופן של משפט יחיד. כך זה בדרך כלל כאשר המצולם הוא ילד.

מאפיין עיקרי שלכד את תשומת לבי הוא "שלשה" של משפטים בעלי תבנית משותפת. הדמיון מופיע לעתים בצורה (מבנה דומה) ולעתים בתוכן (שלוש דוגמאות לרעיון מסוים). הנה, למשל, כאן:

Plus I was a total goofball. I barely finished high school. I didn’t have any direction. I got fired from TCBY for giving out too much ice cream.

("הייתי סתום לגמרי. בקושי גמרתי תיכון. לא היה לי שום כיוון. פיטרו אותי מהפרוזן יוגורט כי חילקתי יותר מדי גלידה.")

או הקטע הזה, מתוך סיפור של אחות בבית חולים:

We’re the ones who are always there, making sure every single moment of every single day is the best it can possibly be. What’s going to take away that nausea? What’s going to take away that pain? How can we convince the doctor to let this kid see some sunshine?

("אנחנו אלה שתמיד נמצאות עם החולים, ודואגות שכל רגע ורגע בכל יום ויום יהיה הכי טוב שרק אפשר. מה ירגיע את הבחילה? מה יפיג את הכאב? איך נשכנע את הרופאה לתת לילד הזה לראות קצת אור שמש?").

דוגמה אחרונה:

I wish I could have done more for her. Her life has been nothing but struggle. She hasn’t known many happy moments. She never had a chance to taste childhood.

("הלוואי שהייתי יכול לעשות בשבילה יותר. החיים שלה היו מאבק מתמיד. לא היו לה הרבה רגעים מאושרים. לא היה לה סיכוי להרגיש קצת כמו ילדה.")

האלמנט הסגנוני הזה הוא דוגמה לחוק השילוש, שלפיו קבוצה של שלושה – שלוש דמויות, שלוש חזרות, שלושה שמות תואר וכן הלאה – יוצרת תחושה של מבנה, קצב ואלגנטיות, ובו-בזמן היא קטנה וקלה לזכירה. חוק השילוש הוא אחד ממאפייני הסיפור העממי שתיאר אקסל אולריק; אך שלשות אלגנטיות מופיעות כמובן לא רק במעשיות, אלא בכל מקום:

"באתי, ראיתי, ניצחתי" (יוליוס קיסר)

"אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי" (הלל הזקן, מסכת אבות א יג)

"יש שלושה סוגים של אנשים בעולם הזה – אלה שיודעים לספור ואלו שלא".

 

התמונה מתוך Humans of New York

6 תגובות
  1. מרתק, מרגש, ומעורר השראה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מקסים, ותודה על המידע על האתר. בכלל תודה

  3. ענת permalink

    מאד מאד מעניין! תודה על המידע המרתק , אהפוך לעוקבת..שלך אני כבר מזמן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: