על הידיות של ספרים וציורים

בשנת 1991 הציג האמן הבריטי דמיאן הירסט את יצירתו The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living. היצירה, כריש משומר באקווריום, זכתה למעמד איקוני, כנראה גם בזכות שמה.

שמותיהן של יצירות בתחום האמנות הפלסטית הם סוגיה מרתקת. לעתים האמן עצמו נותן ליצירה שם, המלווה אותה מתחילת דרכה בעולם. לעתים האמן מעניק שם ליצירה רק כאשר אוצרת או בעל גלריה מבקשים ממנו לעשות כן – גם מהטעם המעשי שקל יותר לדבר ולכתוב על יצירה, ואפילו לתעד את הקנייה והמכירה שלה, כאשר יש לה שם. (אלה הם פני הדברים כיום; כאן תוכלו לקרוא סקירה מרתקת של פרופ' רות ברנרד ייזל על ההיסטוריה של מתן שמות בציור המערבי.) אותה יצירה עצמה עשויה להיקרא בכמה שמות; דוגמה ידועה היא הציור הזה של האמן ג'יימס מקניל ויסלר. ויסלר עצמו כינה את היצירה "סידור באפור ובשחור"  (Arrangement in Grey and Black); השילוב בין דיוקן האשה לבין השם המופשט עורר תחושות של אי-נחת, וויסלר הוסיף באי-רצון את הסיפא "דיוקן אמו של האמן". בסופו של דבר, היצירה ידועה בעיקר בשמה הפופולרי "אמו של ויסלר".

כאדם מילולי, נוח לי עם יצירות בעלות שם דומיננטי; אך במקרים רבים ניכר כי המטרה היא הפוכה, והיצירות נקראות בשם מינימליסטי וצנוע, שאינו מושך את תשומת הלב מן היצירה עצמה – מזן "סל התפוחים" או "אגרטל פרגים אדומים".

שם המהווה חלק אינטגרלי מהיצירה עצמה, כגון The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living, יוצר בעיניי מעין כימרה – יצירה המורכבת, למעשה, מחלק חזותי ומחלק מילולי. אך המצב שבו שם היצירה נוסף בדיעבד, ואף נבחר על ידי אדם אחר (כגון אוצר), הוא בעיניי מעניין עוד יותר. במצב כזה, אפשר לראות את השם כתוספת חיצונית המסייעת לנו לגשת ליצירה, לתפוס אותה. ה"ידית" המילולית מקלה עלינו לתפוס את היצירה החזותית.

ספרים הם יצירה מילולית. האם גם להם יש "ידית" כזו? לספרים, כמו לציורים, יש שמות; אך השם, בדומה לגוף הספר, הוא מילולי, טקסטואלי. לעומת זאת, מעניין להשוות בין שמותיהן של יצירות אמנות לבין כריכות של ספרים. כפי ששמו של ציור הוא תוספת מילולית ליצירה חזותית, כך כריכת הספר – האימג' והעיצוב – היא תוספת חזותית ליצירה מילולית. כפי ששמו של ציור נבחר לעתים בדיעבד, ואף על ידי גורמים שאינם האמן עצמו, כך כריכת הספר מעוצבת בדיעבד, לטקסט המוגמר, על ידי מעצב ובמקרים רבים לפי הנחיות העורכת או המו"ל (ולא המחברת). וכפי ששמו של ציור, פסל או מיצב מסייע לנו לזהות אותו ואולי גם מכוון אותנו כיצד להביט בו ("הצעקה", "נמרוד"), כך כריכת הספר מזהה אותו, הן כיצירה ספציפית והן כשייך לז'אנר מסוים, לאווירה מסוימת וכו'.

שמותיהם של ציורים וכריכותיהם של ספרים דומים אפוא לידיות המסייעות לנו לאחוז בהם: ידית מילולית ליצירה חזותית, ידית חזותית ליצירה מילולית – סוג של תמונת נגטיב, או יין ויאנג.