Skip to content

על הידיות של ספרים וציורים

אוקטובר 27, 2017

 

בשנת 1991 הציג האמן הבריטי דמיאן הירסט את יצירתו The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living. היצירה, כריש משומר באקווריום, זכתה למעמד איקוני, כנראה גם בזכות שמה.

שמותיהן של יצירות בתחום האמנות הפלסטית הם סוגיה מרתקת. לעתים האמן עצמו נותן ליצירה שם, המלווה אותה מתחילת דרכה בעולם. לעתים האמן מעניק שם ליצירה רק כאשר אוצרת או בעל גלריה מבקשים ממנו לעשות כן – גם מהטעם המעשי שקל יותר לדבר ולכתוב על יצירה, ואפילו לתעד את הקנייה והמכירה שלה, כאשר יש לה שם. (אלה הם פני הדברים כיום; כאן תוכלו לקרוא סקירה מרתקת של פרופ' רות ברנרד ייזל על ההיסטוריה של מתן שמות בציור המערבי.) אותה יצירה עצמה עשויה להיקרא בכמה שמות; דוגמה ידועה היא הציור הזה של האמן ג'יימס מקניל ויסלר. ויסלר עצמו כינה את היצירה "סידור באפור ובשחור"  (Arrangement in Grey and Black); השילוב בין דיוקן האשה לבין השם המופשט עורר תחושות של אי-נחת, וויסלר הוסיף באי-רצון את הסיפא "דיוקן אמו של האמן". בסופו של דבר, היצירה ידועה בעיקר בשמה הפופולרי "אמו של ויסלר".

 

 

כאדם מילולי, נוח לי עם יצירות בעלות שם דומיננטי; אך במקרים רבים ניכר כי המטרה היא הפוכה, והיצירות נקראות בשם מינימליסטי וצנוע, שאינו מושך את תשומת הלב מן היצירה עצמה – מזן "סל התפוחים" או "אגרטל פרגים אדומים".

שם המהווה חלק אינטגרלי מהיצירה עצמה, כגון The Physical Impossibility of Death in the Mind of Someone Living, יוצר בעיניי מעין כימרה – יצירה המורכבת, למעשה, מחלק חזותי ומחלק מילולי. אך המצב שבו שם היצירה נוסף בדיעבד, ואף נבחר על ידי אדם אחר (כגון אוצר), הוא בעיניי מעניין עוד יותר. במצב כזה, אפשר לראות את השם כתוספת חיצונית המסייעת לנו לגשת ליצירה, לתפוס אותה. ה"ידית" המילולית מקלה עלינו לתפוס את היצירה החזותית.

ספרים הם יצירה מילולית. האם גם להם יש "ידית" כזו? לספרים, כמו לציורים, יש שמות; אך השם, בדומה לגוף הספר, הוא מילולי, טקסטואלי. לעומת זאת, מעניין להשוות בין שמותיהן של יצירות אמנות לבין כריכות של ספרים. כפי ששמו של ציור הוא תוספת מילולית ליצירה חזותית, כך כריכת הספר – האימג' והעיצוב – היא תוספת חזותית ליצירה מילולית. כפי ששמו של ציור נבחר לעתים בדיעבד, ואף על ידי גורמים שאינם האמן עצמו, כך כריכת הספר מעוצבת בדיעבד, לטקסט המוגמר, על ידי מעצב ובמקרים רבים לפי הנחיות העורכת או המו"ל (ולא המחברת). וכפי ששמו של ציור, פסל או מיצב מסייע לנו לזהות אותו ואולי גם מכוון אותנו כיצד להביט בו ("הצעקה", "נמרוד"), כך כריכת הספר מזהה אותו, הן כיצירה ספציפית והן כשייך לז'אנר מסוים, לאווירה מסוימת וכו'.

שמותיהם של ציורים וכריכותיהם של ספרים דומים אפוא לידיות המסייעות לנו לאחוז בהם: ידית מילולית ליצירה חזותית, ידית חזותית ליצירה מילולית – סוג של תמונת נגטיב, או יין ויאנג.

 

8 תגובות
  1. משה רדליך permalink

    מעניין. יש לי אליך שאלה פסיכולוגית(ממי שאינו פסיכולוג) מדוע כתבת, בשורה ה-5 מהסוף, "לא המחברת" ולא "לא המחבר"

    • תודה רבה, משה! אחת הדרכים לפנות הן לנשים והן לגברים, וליצור טקסט שמשקף את הנוכחות של נשים וגברים גם יחד בחברה, היא לגוון ולכתוב פעם "אוצרת" ופעם "בעל גלריה", פעם "עורכת" ופעם "מו"ל", ואכן גם "מחברת", כפי שעשיתי כאן 🙂

  2. אני מתה על הכינוי ידית, זה פשוט נפלא!!!
    .
    כל עניין השמות הוא באמת חמקמק מאוד.
    אני קראתי לספר שלי 'נשיקת טבחת' ואמרו לי בהוצאה
    שזה כבד מדי, מעורר אסוציאציה של ספר עיוני, קיבלתי את זה,
    שיניתי ל'נשיקה של טבחית'. יש ימים שאני מצטערת על זה,
    ומאידך, הטבחית רחוק יותר מצליל הטבח שיש בטבחת,
    וזה מתאים כם לאורח חיי וגם לגיבורת הספר.
    כרגע אני מפרסמת בבלוג את 'הסיפור שעדיין אין לו שם',
    ותוהה אם יהיה לו פעם, אם אחבר לו ידית. נראה.

  3. מיקה permalink

    מצוין ומעניין. אני מאד עסוקה בחיבור הזה בין שפות חזותיות ומילוליות בעולם ההוראה והחינוך.
    לגבי הידיות, מעניין לראות מה קורה כשידיות מתחלפות לאורך השנים – ספר יוצא לאור במהדורה מחודשת ומקבל פורמט אחר, כריכה חדשה, נייר אחר וכו. לפעמים הידית הזו משנה ממש את החוויה. לי למשל קשה להתחבר ל"כל בחיים לפניו" במהדורה המחודשת, אני מרגישה שהוא לא אותו סיפור ומתעקשת למצוא עותקים עם הידית המקורית…

    • היי מיקה, תודה רבה, ולגמרי!

      ספרים שעובדו לסרטים זוכים לעתים קרובות לכריכה חדשה עם תמונה מהסרט, "ידית" שיוצרת קישור בין הספר לסרט, בין הדמויות לשחקנים מסוימים וכו'.

      דוגמה מעניינת במיוחד היא "לשבור את החזיר" של אתגר קרת, שהתחיל כסיפור קצר בתוך "געגועיי לקיסינג'ר", ובהמשך ראה אור בנפרד כספר עם איורים של דוד פולונסקי. מעניין לחשוב על הגבול, או המעבר, בין "ידית" שהיא כריכה ל"ידית" שהיא הפיכת סיפור קצר לספר בפני עצמו המלווה באיורים. וכמובן, ישנם ספרי הארי פוטר שקיבלו כריכות שונות לילדים ולמבוגרים, שמסגרו אותם כראויים, מתאימים, לקהלים שונים.

      ואגב, אפילו צורת ההצגה של הטקסט, כגון עם ניקוד או בלי, בגודל אות גדול או קטן יותר, היא "ידית" חזותית שיש בה מסר ברור.

  4. פוסט רלוונטי במיוחד. אני בדרך כלל מתקשה מאוד לתת שמות לציורים שלי, לצמצם את הויזואלי למילים ספורות. מסכימה מאוד ששם מוצלח מוסיף נדבך נוסף ומעשיר את היצירה, והפוסט שלך גורם לי לשקול מחדש את העצה שקיבלתי לא פעם, לתת לאחרים לתת שמות לציורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: