צמות פשתן בישראל: צבעים מיובאים

"הנערה בעלת צמות הפשתן" – כך נקרא שיר מוקדם של המשוררת דליה רביקוביץ, שהתוודעתי אליו לאחרונה בהרצאה יפה של חוקר הספרות ד"ר גדעון טיקוצקי. צמות הפשתן האלה הזכירו לי צמות אחרות, שנתקלתי בהן כילדה, כשקראתי את "אליפים" של אסתר שטרייט-וורצל. רוני, הגיבור, מביט בצמתה של ניצה, החברה שלו. הצמה בהירה, "לא צבע הזהב של אילנה, אלא צבע של פשתן".

שיער בצבע פשתן מופיע לא מעט בספרים מתורגמים, שנכתבו כנראה בזמנים ובמקומות שבהם גידלו פשתן והכירו היטב את צבעם הצהבהב-בהיר של הסיבים שמפיקים ממנו. כילדה בישראל, הסקתי מהספרים שקראתי שלפשתן יש גוון של שיער בלונדיני בהיר, כלומר "צמות הפשתן" שבספרים לימדו אותי מהו צבעו של פשתן, ולא להפך. ולמה אני זוכרת דווקא את הצמות של ניצה? אולי בגלל הכישרון של אסתר שטרייט-וורצל, ואולי משום שהיא סופרת ישראלית, וה"פשתן" הזה שהופיע על הרקע הכה-ישראלי של "אליפים" הפתיע אותי ונחרת בזיכרוני.

לימים מצאתי אמירה נבונה בעניין הזה בספר הנפלא "מאקס האוולאר", מאת המחבר ההולנדי אדוארד דַאוֶוס דֶקֶר, שחתם בשם העט "מוּלטָאטוּלִי". וכך הוא כותב: "כיום כבר התרגלנו לטיפשיוּת הביטוי 'חזק כאריה', אך מי שהשתמש בדימוי הזה באירופה לראשונה, הפגין בכך שנטל את ההשוואה לא משירת-הנפש, המציגה תמונות במקום טיעון ואינה יכולה לדבר אחרת, אלא שהעתיק פשוט את הקלישאה הסתמית שלו מספר זה או אחר – אולי מן התנ"ך – שנזכר בו אריה. שהרי איש משומעיו לא חווה מעולם את עוצמת האריה, ולכן היה זה מן הראוי להמחיש להם את העוצמה הזו על-ידי דימויו של האריה למשהו שעוצמתו מוכרת להם מניסיונם, ולא להיפך" (ההדגשה באות עבה – שלי).

כשפגשתי את "הנערה בעלת צמות הפשתן" של דליה רביקוביץ, תהיתי אפוא אם רק בעיניי זהו "צבע מהספרים". לפיכך שאלתי את שני ילדיי אם הם יודעים איזה צבע יש לפשתן (לא) וגם פניתי לקולגות המוכנים-לעזור מפורום המתרגמים והעורכים אג'נדה, וערכתי סקר בעניין. כמה מהמשתתפים השיבו "אולי חום?" או "בז'" ואפילו "כחול" (זהו צבעם של פרחי הפשתן). כמה השיבו שהם הבינו ש"שׂער פשתן" הוא סוג של בלונדיני מספרים מתורגמים – כלומר, נעזרו בהשוואה בכיוון שבו אני נעזרתי בה. והיו גם כאלה שידעו בדיוק במה מדובר, כי הכירו את הסיבים האלה משיעורי מלאכה או אמנות או מתיקון צינורות.

בקיצור, פשתן איננו חלק מעולמם של רוב הישראלים. ברור למה יש "שיער בצבע פשתן" בספר מתורגם, אך מה מעשיו אצל אסתר שטרייט-וורצל (שנולדה בפתח תקווה) ואצל דליה רביקוביץ (שנולדה ברמת גן)? ייתכן כמובן שרביקוביץ ושטרייט-וורצל כן הכירו את הפשתן ואת צבעו, והניחו שגם קוראיהן יכירו אותם; לחלופין, ייתכן שהתיאור הזה הגיע אליהן דרך הספרות, וחלחל לכתיבתן.

אך לפחות בשיר של רביקוביץ, ייתכן שההסבר מורכב יותר. "צמות הפשתן" תורמות לאווירה הרחוקה, הלא-ישראלית, של השיר, המתאר נערה הטובעת בנהר (בישראל טובעים בדרך כלל בים או בבריכות שחייה). את האפשרות הזאת מחזקים דבריו של טיקוצקי, שלפיהם רביקוביץ הצעירה – השיר התפרסם כשהייתה בת 18 – כתבה את השיר בתקופה שבה תרגמה את הבלדה הסקוטית "בּיינוֹרי", המספרת גם היא על נערה שטבעה. לבחירה דווקא ב"פשתן" הזר, הלא-ישראלי והלא-שקוף, יש יתרון בדיוק מסיבה זו: הוא ממקם את השיר לא כאן, אלא במחוזות רחוקים.

וצ'ופר לקוראים – רשומה מעניינת בבלוג הכתיבה ReferenceforWriters, ובה ריבועים צבעוניים הממחישים גוונים רבים של כמה צבעים, ובהם גם צהוב. כך אפשר לבדוק מהם בדיוק "חרדל", "קש", "ענבר" וגם "פשתן", במגבלות התצוגה של המסך ושיקול הדעת של בעלי הבלוג.

הציטוט מ"מאקס האוולאר" מתוך תרגומו של רן הכהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. תודה רבה לרן שסרק בעבורי את הציטוט ולחברי פורום אג'נדה שהשתתפו בסקר בסוגיית הפשתן.