ג'ון סרל ופעולות הדיבור: חמישים דרכים לבקש טישו

אמא לילדה: יש לך טישו בתיק?

ילדה (מהססת): למה את שואלת?

אמא: כי אני רוצה לקנח את האף.

ילדה: בטח, הנה.

מה קרה כאן? כדי להבין מדוע היססה הילדה, ואיזו אי-הבנה התרחשה כאן, ניעזר בתיאוריית פעולות הדיבור של הבלשן ג'ון סֶרל, המבוססת על עבודתו של ג'ון אחר – הבלשן ג'ון אוסטין.

על פי תיאוריה זו, היחידה הבסיסית של התקשורת הלשונית היא פעולת הדיבור: אמירה, מַבָּע, המשמשת אותנו כדי לבצע פעולה מסוימת. פעולות הדיבור נחלקות לחמישה סוגים, שאחד מהם הוא פעולות הדיבור ההנחייתיות – כלומר אמירות שבהן אנו מנסים להשפיע על מישהו שיעשה (או לא יעשה) משהו.

פעולת דיבור הנחייתית (directive) יכולה להיות עדינה, כגון בקשה או הזמנה; או נמרצת, כגון דרישה או פקודה. בקשה או דרישה יכולות להיות ברורות מאוד, כאשר מנסחים אותן כמשפט ציווי:

"תן לי את הספר בבקשה" (בקשה).

"תחזירי ליונתן את הצעצוע שלו תכף ומיד" (דרישה).

ואולם, לא תמיד אנו מנסחים בקשה או דרישה בצורה ישירה ושקופה כל כך, וזאת בעיקר מטעמי נימוס. בדרך כלל אנו בוחרים בדרך עקיפה, שהיא עדינה יותר. כך, במקום "תן לי את הספר בבקשה" נאמר למשל "אתה יכול לתת לי את הספר?". לכאורה, אין לפנינו בקשה ("תן לי") אלא שאלה ("אתה יכול?"). אך הידע הלשוני-תרבותי שלנו, וכן הסיטואציה (ההקשר), מסייעים לנו להבין שביקשו מאיתנו משהו, ולכן לא נסתפק בתשובה "כן", אלא נמסור את הספר.

סֶרל מיין את שלל הדרכים השונות שבהן אנו מציגים בקשות בצורה עקיפה, לא-מפורשת, וחילק אותן לקבוצות האלה:

מבעים המתייחסים ליכולתו של הנמען לבצע את הפעולה המבוקשת: "יש לך עודף ממאה?".

מבעים המתייחסים לרצונו של המבקש: "אני אשמח אם תסדר את החדר."

מבעים המתייחסים לביצוע הפעולה על ידי הנמען: "אולי תנמיכי קצת את המוזיקה?".

מבעים המתייחסים לרצונו של הנמען לבצע את הפעולה: "יהיה לך נוח לבוא ביום רביעי?".

מבעים המתייחסים לסיבות לביצוע הפעולה: "כדאי שתתגלח."

הניסוחים המקובלים האלה, שאנו משתמשים בהם כדי להביע בקשות בצורה מנומסת, עלולים לגרום אי-הבנות מסוגים שונים. לדוגמה, כשאנו מבטאים רצון כלשהו, השומע עשוי להבין זאת כבקשה, גם אם לא התכוונו לכך.

דיאלוג הטישו שהופיע בתחילת הפוסט נובע מאי-הבנה דומה, אך בכיוון ההפוך. מבע מסוג "יש לך טישו?" ("יש לך אקמול?", "יש לך משהו לאכול?") מנוסח אמנם כשאלה אינפורמטיבית, אך מתפקד לעתים קרובות כבקשה בניסוח עקיף מהסוג הראשון שהזכרנו, המתייחס ליכולתו של הנמען לבצע את הפעולה.

אילו ילד אחר היה שואל את הילדה "יש לך טישו?", סביר להניח שהייתה מזהה מיד את הפנייה כבקשה, ועונה בהתאם "כן, הנה". אך במקרה זה, השואלת הייתה האם, שמרבה לשאול על תכולת התיק של בתה בלי לרצות להשתמש בה בעצמה ("חמודה, יש לך ספר קריאה בתיק? יש לך מפית?"). לפיכך נוצרה סיטואציה עמומה, ולילדה לא היה ברור באיזו פעולת דיבור מדובר: שאלה אינפורמטיבית ("האם יש לך טישו?") או בקשה ("תני לי בבקשה טישו"). לפיכך נדרשה הבהרה ("למה את שואלת?").

הפסל שתמונתו מופיעה בראש הפוסט נמצא במונטריאול, קנדה.