בילבי: מודל פמיניסטי פנטסטי?
בילבי של אסטריד לינדגרן נחשבת לדמות מרשימה של ילדה חזקה, ומופיעה כמעט בכל רשימה של ספרי ילדים מומלצים המבטאים השקפה פמיניסטית. גם אני אוהבת את בילבי; ובכל זאת, כשהגיע תורה של בתי להכיר אותה, הרהרתי שוב על תפיסת הנשיות שמשקף הספר הזה.
לכאורה, בילבי היא מופת של דמות נשית עצמאית וחזקה – צעירה, כמובן, דמות של ילדה. בילבי היא הילדה הכי חזקה בעולם, היא מרימה את הסוס שלה על הידיים ומעבירה אותו מהגינה למרפסת. היא עצמאית (חיה לבדה בבית, בלי הורים) וגם עצמאית כלכלית (יש לה מזוודה מלאה מטבעות זהב). היא "מחליטה על עצמה", בלשון הילדים, ולכן לא לומדת בבית ספר. בילבי אינה מצייתת למודלים מקובלים של מראה וטיפוח נשיים; כפי שהיא אומרת לרוקח, "אני לא סובלת מהנמשים שלי, אני נהנית מהם". היא אמיצה, זריזה ופיקחית, ושוב ושוב מעמידה במקומם גברים שמנסים לנהל את חייה (השוטרים שמנסים לקחת אותה לבית יתומים), או לקחת ממנה את רכושה (זוג הפורצים), או פשוט חושבים שהם חזקים ממנה (ה"איש החזק" בקרקס).
בילבי מצליחה להיות כל הדברים האלה, ויחד עם זאת היא לא רצינית, לא "חינוכית" וגם לא שונאת גברים – לא רק ששני חבריה הטובים הם טומי ואניקה, בן ובת, אלא שכל ההתמודדויות שלה עם גברים הן ברוח של עליזות ומשחק. עם השוטרים היא משחקת תופסת, ואת שני הפורצים שניסו לשדוד את מזוודת הזהב שלה היא מזמינה לנגן ולרקוד איתה, ולבסוף נותנת מטבע זהב לכל אחד.
אז אם כל כך טוב, מה רע? שבילבי היא דמות פנטסטית, גדולה מהחיים כמעט עד כדי קריקטורה, בעולם ריאליסטי. לבילבי יש ממש כוחות-על – איזו ילדה יכולה להרים סוס? – אבל חוץ ממנה-עצמה (ומאבא שלה), שום דבר בסיפור אינו פנטסטי: העיירה, בית הספר והמורה, הילדים האחרים, וכמובן טומי ואניקה, שהם ילדים מציאותיים בהחלט, ובניגוד לבילבי חייבים ללכת לישון בזמן, ללבוש בגדים נקיים ולהכין שיעורים. ואצל הילדים המציאותיים האלה, טומי ואניקה, הסטריאוטיפים המגדריים חוגגים – טומי אמיץ ופיזי יותר, ואילו אניקה פוחדת מטיפוס על עצים ומרוחות רפאים, ועסוקה בדאגה לניקיון השמלה שלה. השילוב בין בילבי לעולם שסביבה דומה לדמות קומיקס המצוירת על צילום, כאילו המחברת אומרת לנו, בעצם: שימו לב, הילדה האמיצה והחזקה הזאת היא דמיונית. מי שאמיתית זו היא, אניקה.
ובכל זאת, השורה התחתונה של הספר היא אופטימית. בסוף הספר בילבי פוגשת שוב את אבא שלה, הרב-חובל "מלך הכושים", ומתכוונת לנסוע איתו: הפנטזיה הזאת של דמות נשית חזקה ועצמאית עומדת להיעלם לארץ הדמיון. אך ברגע האחרון היא מתחרטת, כדי לא לשבור את לבם של טומי ואניקה, ומחליטה להישאר. זו אולי הדרך של לינדגרן לומר לנו: כרגע בילבי היא דמיונית, מודל שאינו יכול להתממש במציאות, אבל היא נשארת איתנו. אולי אניקה, כשתגדל, תהיה קצת דומה לה.
תודה לרונית דינצמן, מחברת "לב היער", שהדיון בינינו הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.
hakoret-harishona.com 
נהדר
תודה רבה.
מעניין
תודה!
נפלא ומזכיר נשכחות
אני רוצה לקרוא את בילבי שוב!
תודה רבה, וכמובן הספר נהדר, כיף לחזור אליו.
עיתוי הפוסט, בחג הפורים, שכבר עשרות שנים הרבה "בילבי"יות מסתובבות בו – מנומשות, עם צמות אופקיות, גרביים משתלשלות – הוא בחירה טובה לבחינת דמותה והדברים שכתבת מעניינים!
מבחינתי זה היה בעקבות יום האשה, אבל נכון, מתקשר גם לפורים. הכל מתחבר… תודה!
אז בילבי היא בעצם "גיבורת על"!
בחיי, לא חשבתי על זה… נהדר.
קצת אחרי וונדרוומן (חמש שנים אחריה 🙂 )
ביקורת מעניינת, שיתפתי את בתי עכשיו בתכנים שלה.
אולי לינדגרן העמידה במכוון את אניקה כאנטיתיזה של בילבי, מכיוון שבספרים אחרים הבנות מוצגות כדמויות עם אופי חזק – מדיקן למשל, שמתאמנת בתעופה, קולטת את הצביעות של מנהל ביה"ס וכו' (כמובן שהן חזקות בהתייחס לתקופה בה נכתבו הספרים הללו. מאז למרבה המזל עברנו כברת דרך).
תודה, אסתר! מחשבה מעניינת מאוד. אניקה באמת יוצרת ניגוד שמדגיש את הייחוד של בילבי, כפי ששרלוק צריך את ווטסון שלא מבין מה קורה כדי להראות כמה הוא מבריק.
מי אמר שבילבי אמורה ליצג ילדה פמיניסטית? במציאות שבה השונות ראויה להתבוננות סובלנית, אני רואה בדמות של בילבי כניסיון להרכיב את יריעת ההזדמנויות של ילד להכיר דמות אחרת, אולי קצת קוויריט, קצת ילד קצת ילדה ובעיקר מסרבת הגדרה. זו עדיין יצירה נהדרת בעיני אולי בגלל שהיא מצליחה להשאר רלוונטית גם בעידן אחר.
שלום פנינה, אכן, בילבי לא "אמורה" לייצג כלום (אמורה מטעם מי?…), אבל רבים רואים ב"בילבי" יצירה שמשקפת עולם ערכים פמיניסטי, כיוון שהגיבורה שלו עצמאית, חזקה ואמיצה וכיוצא באלה גודיז (ראי לינק ראשון בפוסט).
אף על פי כן, כאשר קראתי אותו שוב עם בתי, בלטה לי החלוקה הזאת שתיארתי. החלוקה הזאת (בין ילדה עצמאית וחזקה מאוד שמצטיירת כדמות דמיונית, וילדה עם מאפיינים שמרניים שמצטיירת כמציאותית) לא אומרת שזה ספר לא טוב או לא נהדר. הוא טוב ואף נהדר. אפשר לנתח יצירה, ואפילו למצוא שהיא לא שלמות פמיניסטית, ועדיין לחשוב שהיא טובה מאוד. ולבסוף, אני אישית לא מוצאת שבילבי היא "קצת ילד קצת ילדה" – ילדה יכולה להיות אמיצה וחזקה ועדיין להיות בהחלט ילדה, ולא ילד.
שלומית, תודה על הפוסט היפה. זאת מחשבה שמעסיקה אותי מאוד בעיקר בנוגע לסרטים על אנשים שחיים מחוץ לזרם המרכזי ואף על פי שלעתים קרובות הם מתוארים באופן רומנטי ואידילי, בסופו של דבר כמעט תמיד הם מסתיימים בכישלון – כניעה והשתלבות או כקדושים מעונים – כלומר אופציה בלתי אפשרית (דוגמאות מפורסמות: מועדון קרב, תלמה ולואיז, קפטן פנטסטיק).
מועדון קרב נראה לי יותר כמו "חלום שהפך לסיוט", לא?… אם אני זוכרת אותו נכון (ובאופן סמלי, הדמות המשנית של הבחור הבלונדיני היפה שהצטרף למועדון קרב ובסופו של דבר נראה לגמרי אחרת…).
אני חשבתי משהו דומה על עגבניות ירוקות מטוגנות – איג'י עוזרת לרות לעזוב את בעלה האלים והן מקימות בית יחד, ואז הבן של רות מאבד יד בתאונה. למה? מין עונש סמלי לנשים שעוזבות בעלים/ללסביות?…
דיון מרתק, במיוחד על רקע ספרי ילדים רבים שיצאו לאור לאחרונה עם גיבורות נשיות חזקות ועצמאיות. בעיקר ביוגרפיות של נשים פורצות דרך בתחומי המדעים, הפוליטיקה והחברה.
תודה, רונית! אשמח לכמה המלצות, אם יסתדר לך.
אשאר עם אסטריד לינדגרן: לא מזמן קראתי לראשונה את "רוניה בת השודד" ואהבתי אותו מאוד. רוניה היא בעיני גיבורה פמיניסטית. היא מערערת על המוסכמות המשפחתיות והחברתיות שלה, ומחליטה לבחור בדרך אחרת. רוניה היא ילדה רגילה, ללא כוחות על, הכוחות שלה הם חשיבה עצמאית, הטלת ספק, ואומץ למרוד.
תודה על ההמלצה, רונית – לא קראתי את "רוניה", כנראה המועד של התרגום קשור לזה. מקווה להגיע אליו.
ואין מה לומר שאלה כוחות-על רציניים, ורלוונטיים כיום עוד יותר מתמיד.
יש גם משהו מאד עצוב בספר ובבילבי – היא יתומה
היי יורם, כן, המעמד של בילבי מעניין: טכנית היא לא יתומה, יש לה אבא והוא אפילו מגיע בשלב מסוים לקחת אותה איתו, והיא, כמו שתיארתי בפוסט, מחליטה לא לבוא.
אבל מעשית היא חיה לבד, כמובן, ויותר מזה, האבא "מלך הכושים" יכול להיראות, במבט פסיכולוגי, כמו פנטזיה – האבא הדמיוני הגיבור, ההרפתקן והעשיר שילדה יתומה ובודדה ממציאה לעצמה. כלומר יש פה עוד רמה של ספק-פנטזיה ספק-מציאות (סיפורית) שלינדגרן יוצרת, בתחכום ובעדינות.
ואם כבר, לינדגרן עצמה גם מקדימה ועושה את הניתוח הזה לפנינו, בספר אחר, "קרלסון המעופף": לאורך כל הספר בני משפחתו של הילד לילברור מניחים שהוא המציא לעצמו חבר דמיוני, עד שקרלסון מתייצב בפניהם בסוף הספר 🙂
בילבי היתה ילדה נטושה :
"פעם היה לבילבי אבא שהיא נורא־נורא אהבה, וכמובן היתה לה גם אמא, אבל זה היה כל כך מזמן שהיא בכלל לא זכרה אותה. אמא שלה מתה כשבילבי היתה תינוקת קטנטנה ששכבה בעריסה וצרחה בקולי קולות עד שאיש לא העז להתקרב אליה. בילבי האמינה שאמא שלה יושבת עכשיו בשמים וצופה מטה על הילדה שלה מבעד לחור קטן. לעתים קרובות היתה בילבי מנופפת אליה למעלה ואומרת, 'אל תדאגי, אני תמיד מסתדרת!'
"את אבא שלה בילבי לא שכחה. הוא היה רב־חובל והפליג בים הגדול, ובילבי הפליגה איתו בספינה שלו, עד שפעם אחת בשעת סערה נסחף אבא שלה לים ונעלם. אבל בילבי היתה בטוחה לגמרי שיום אחד הוא ישוב"
"כן, מאד לא יפה לשקר, אמרה בילבי, עצובה עוד יותר. אבל לפעמים אני שוכחת, את מבינה. ואיך אפשר בכלל לדרוש מילדה קטנה, שאמא שלה היא מלאך ואבא שלה הוא מלך-הילידים והיא עצמה הפליגה בים כל חייה, להגיד תמיד את האמת?"
רק עכשיו מצאתי שהיתה כתבה גדולה בהארץ על הנושא
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.2876244
לא לחינם מבין כל הספרים המצוינים והאהובים של לינדגרן, זה הידוע ביותר…
היה לי מעניין לקרוא את זה שוב,
ואני מטרחנת להגיב על זה שוב,
גם בגלל שאני כותבת עליה בהקשר של ילדותי
אפרופו מה שכתב יורם נבו כאן למעלה,
וגם בהקשר של מה שאמרת, שהיא דמות פנטסטית.
ועל זה אני קצת חולקת.
אין ספק שיש לה כוחות על, אבל היא סופר אנושית,
וזו אחת הסבות שאני לא מתה על בילבי הקולנועית,
הדמות המצויירת הרבה יותר אנושית.
אני חושבת שהתחברתי אליה כל כך חזק, כמו מליוני ילדים ומבוגרים היא בדיוק זה, התמהיל המוזר, המכשף, המצחיק והמדמיע לפעמים, של הפנטסטי והאנושי שבה.
(וחוץ מזה… גילגי, בשבילי היא תמיד תהיה גילגי)
אה, גם אני קראתי את התרגום עם גילגי. ובמקור היא הרי בכלל פיפי.
וכן, את צודקת כמובן, תמהיל של פנטסטי ואנושי – כמו כל גיבור-על מוצלח, או אל או אלה יווניים, שבזכות השילוב הזה בדיוק נשארו איתנו אפילו יותר זמן מגילגי…