Skip to content

נתניהו ושלוש הדירות: בעיה בפרגמטיקה

אוקטובר 5, 2016

 

%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94

 

לאחרונה התעורר ויכוח סביב הצהרתו של נתניהו "יש לי דירה שלישית, אני מנוע" – כלומר, מנוע מלדון בתכנית המס על מחזיקי דירה שלישית של כחלון. זמן קצר אחרי ההצהרה הזאת נמצא שלזוג נתניהו יש כנראה ארבע דירות ולא שלוש.

מכל צדדיה המרובים של הסוגיה, אחד הוא מעניין מבחינתו של הבלוג הזה: האם האמירה "יש לי שלוש דירות" נכונה או אינה נכונה אם לדובר יש למעשה ארבע?

 

ממלכת הפרגמטיקה

לשאלה הזאת יש תשובות בשתי רמות: הרמה הסמנטית והרמה הפרגמטית. הרמה הסמנטית היא רמת המשמעות של מה שנאמר, בהתחשב במילים ובמבנה המשפט, אך בלי להתחשב בהקשרו. ברמה הסמנטית, המשפט "לבנימין יש שלוש דירות" נכון גם אם יש לו ארבע: אם יש לו ארבע, הרי ברור שיש לו שלוש. כדי להמחיש זאת, אפשר להוסיף עוד חלק למשפט: "לבנימין יש שלוש דירות, בעצם יחד עם הדירה מסבתא יש לו אפילו ארבע". המשפט הגיוני, ואין סתירה בין חלקיו. אבל התקשורת האנושית אינה מצטמצמת לרמה הסמנטית; לכל משפט יש הקשר, ואנו מבינים אותו בהתאם להקשר שלו. השפעת ההקשר על המשמעות שייכת לממלכתה של הפרגמטיקה. ניכנס אפוא אל הממלכה הזאת.

כאן מצטרף אלינו הפילוסוף פול גרַייס (Grice). גרייס טען שהתקשורת בין בני אדם מבוססת על עיקרון בסיסי – עקרון שיתוף הפעולה: "אמור מה שעליך לומר בשלב הנוכחי של השיחה, בהתאם למטרתה המוסכמת".

מן העיקרון הזה נובעים כמה עקרונות שיח בסיסיים המסייעים לנו להבין זה את זה, הנקראים עקרונות השיח של גרייס (Grice's maxims).

אחד העקרונות האלה הוא עקרון הכמות: "היה אינפורמטיבי כנדרש (בהתאם למטרת השיחה); אל תמסור אינפורמציה מיותרת". שני עקרונות נוספים הם עקרון האיכות ("נסה להגיד אמת") ועקרון האופן ("היה ברור ומדויק"). העקרונות מנוסחים כהנחיות, אך נועדו לתאר את הדרך שבה אנו מדברים באופן טבעי (מעניין לציין שרוב האנשים סבורים שבני שיחם, ובפרט בני זוגם, מפרים את עקרונות הכמות והאופן על ימין ועל שמאל).

נביא שיחה קצרה לדוגמה, וננתח אותה:

רונה: מי תהיה השנה המחנכת של הכיתה?

איתי: דליה או ורד.

רונה יכולה להסיק מהתשובה שאיתי אינו יודע בוודאות מי מהשתיים תהיה המחנכת, שאם לא כן היה עונה לה ביתר דיוק, בהתאם לעקרון הכמות ("היה אינפורמטיבי כנדרש"). למה איתי לא סיפק את המידע? כי הוא אינו יודע בוודאות מי תהיה המחנכת, ואינו רוצה להטעות את רונה, בהתאם לעקרון האיכות ("נסה להגיד אמת"). המסקנה של רונה, שאיתי אינו יודע מי מהשתיים תהיה המחנכת, היא מה שגרייס מכנה אימפליקטורה שיחתית, או השתמעות מהשיחה.

מה קורה כאשר המידע שנדרש הוא כמותי? פה המצב מורכב יותר, אך לצורכי הדיון די בגרסה מפושטת. נקשיב לעוד שיחה:

רונה: כמה ילדים יש לאסף?

איתי: לאסף יש שלושה ילדים.

מה רונה יכולה ללמוד מהתשובה הזאת? על פי עקרון הכמות, היא מניחה שאיתי מסר לה את מקסימום המידע שברשותו. אילו היו לאסף ארבעה ילדים, יש להניח שאיתי היה אומר זאת, כי בכך היה מוסר מידע רב יותר ומדויק יותר (אם יש ארבעה, הרי ברור שיש שלושה). אבל איתי אמר שלאסף יש שלושה ילדים – מכאן שלפי הידוע לו, יש לאסף בדיוק שלושה.

במקרים מסוימים, אפוא, האמירה "יש לאסף שלושה ילדים" כאשר יש לו ארבעה תיצור אימפליקטורה שיחתית – השתמעות – לא-נכונה: ישתמע ממנה שיש לאסף בדיוק שלושה ילדים, וזה הרי לא המצב. כך, כמובן, גם לגבי דירות.

 

דבריי הוצאו מהקשרם

בניגוד להקשר השיחה שתיארנו כאן, יש מצבים שבהם האמירה "יש לאסף שלושה ילדים" מוסרת את כל המידע הנדרש על מספר ילדיו של אסף, גם אם יש לו ארבעה. נניח, למשל, שבמקום העבודה של אסף יש קייטנה לילדי עובדים, וכעת הודיעו על הנחה למי שיש לו שלושה ילדים לפחות.

רונה: מי שיש לו שלושה ילדים מקבל הנחה על הקייטנה, כמה ילדים יש לאסף?

איתי: יש לו שלושה ילדים!

בסיטואציה הספציפית הזאת, מספר הילדים המדויק של אסף אינו רלוונטי; השאלה היא אם יש לו פחות משלושה, או שיש לו שלושה או יותר. לפיכך, התשובה "יש לו שלושה" מספקת את כל המידע הנדרש בהתאם לעקרון הכמות של גרייס (בעצם היא שקולה ל"יש לו מספיק"). מבחינה פרגמטית, רונה רצתה לדעת אם אסף זכאי להנחה, ואיתי סיפק לה את המידע הדרוש כדי לדעת את התשובה (כן). במצב זה לא נוצרת אימפליקטורה שיחתית שאכן יש רק שלושה ילדים (ולא יותר), והאמירה "יש לו שלושה" אינה מטעה גם אם יש לו ארבעה.

בדומה לכך, האמירה "יש לי שלוש דירות" (או "יש לי דירה שלישית"), בהקשר של המס החדש, פירושה בעצם "המס הזה יחול עליי". בהקשר זה לא נדרש מידע נוסף, ולכן האמירה "יש לי שלוש" אינה יוצרת את האימפליקטורה "אין לי ארבע". משיקולים פרגמטיים, אנו מוצאים אפוא שאם אדם אומר "יש לי שלוש דירות" בהקשר המס החדש, לא משתמע מכך שאין לו ארבע, כלומר האמירה אינה מטעה.

כמובן, המשפטים הבאים של נתניהו היו "אני לפחות אומר לך מה יש לי, אני לא יודע לאיזה שרים יש ולאיזה שרים אין" – וכאן כבר נוצרת השתמעות שאכן מספר הדירות הוא שלוש ולא יותר. אבל זה כבר סיפור אחר.

 

תודה רבה לד"ר אירנה בוטוויניק, מנחת הקורס המצוין מבוא לבלשנות תיאורטית באוניברסיטה הפתוחה, על הפידבק לפוסט.

 

 

21 תגובות
  1. זאב רז permalink

    מאלף

  2. רוני ה. permalink

    יפה! ונשאלת השאלה אם אמרתי שלכובע שלי שלוש פינות האם יכול להיות שיש לו פינה רביעית שלא סיפרתי עליה.

    • תודה, רוני! ובמקרה זה יש אפשרות לבדוק אם לא הסגרת במקרה את הפינה הרביעית בגרסת הסימנים.

  3. Ditza Raphaely permalink

    מקסים

  4. שלומית שלום, תודה!
    זה עוזר לי מאוד לתאר מה לא בסדר בשיחה שהיתה כך:
    היה ויכוח, שבמהלכו בת שיחי אמרה משהו שהיה בעיני בלתי מוסרי בעליל. אמרתי לבת שיחי שהיא אינה יכולה להגיד כזה דבר. והיא אמרה: "הנה, אמרתי!". עד כה הסברתי את הדבר רק מהבחינה של היות השפה מכוננת מציאות – הרבה פעמים אני נוכח שמה שעבור הרבה אנשים מה שחוקי לעשות עם השפה – חוקי לעשות במציאות. כלומר, אפשר להגיד: "אני הורג אותך" – ולכן יכול מאוד להיות שמותר לי להרוג אותך. כפסע בין זה לבין חיינו עכשיו.
    אז דבריך מאירים את המקרה הזה מכיוון חדש, ששכן במעמקי מוחי (והציק לי בבטני) אך לא יכול היה להתבטא במילים על ידי. תודה רבה על כך.
    אני גם חושב שהדרך לברר את כוונת המשורר היא לבדוק אם הוא הטעים את ה"יש" במשפט "יש לי שלוש דירות" או את ה"שלוש דירות". אם הוא הטעים את ה"יש" – הרי שיש מצב שהוא אומר את המינימום ההכרחי כדי להדירו מהדיון בענין. אם הוא הטעים את ה-"שלוש דירות", ובזה תמה הצהרתו, הרי שיש מצב שהוא מעלים בכוונה את העובדה שיש לו ארבע, או שיש לו באמת רק שלוש.

    • רג'ול, איזה כיף לשמוע, תודה!

      לכאורה, בת שיחך הגיבה על המשמעות הסמנטית של דבריך ("אי-אפשר לומר", והתגובה – "הנה, אמרתי", כלומר אפשר), ולא על המשמעות שלהם בהקשר, הכוונה שלהם ("הדברים האלה חמורים, אסור לומר אותם").

      דוגמה להתייחסות ברמה הסמנטית בלבד היא: "אתה יכול להעביר לי את המלח?" – "כן, אני יכול" (בלי להעביר).

      עם זאת, סביר להניח שהיא לא באמת הגיבה רק ברמה הסמנטית; הן האמירה שלך והן התשובה שלה היו באותם שני מישורים: "אי-אפשר לומר" (כלומר לא יעלה על הדעת, לא מוסרי) – "הנה, אמרתי" (כן יעלה על הדעת, כן מוסרי).

      לגבי מה שכתבת על האינטונציה – מעולה, זה תיאור מדויק מאוד בעיניי של האינטונציה שמלווה כל אחת מהמשמעויות. למעשה אפילו שקלתי אם להתייחס לעניין האינטונציה בפוסט, וויתרתי, ובזכותך זה נמצא כאן בכל זאת.

      שוב תודה רבה ושנה טובה.

  5. שנה טובה. רציתי להגיד גם שזה תואם ומקצין עד אימה את אמירתו של ויטגנשטיין שגבולות השפה הם גבולות עולמו של האדם. במקרה בת השיח הזאת מאוד מאוד התכוונה שהעובדה שהיא אמרה את זה הופכת את התוכן ללגיטימי מוסרית, או לפחות לכך שעד לכאן היא יכולה להתווכח איתי, ובגלל שהיא לא מסוגלת לטעון טענה שתסתור את הטענה שלי – אמירתה הבלתי מוסרית מציינת את שאיפתה לפחות להפוך אותה למוסרית. שלא נדע.
    חגים שמחים! (החגים הם ששמחים?)

  6. כמו תמיד, למדתי. תודה רבה.
    שנה טובה וברוכה לך ולשלך.
    וגם: לכן הברכה היא מועדים לשמחה (חגים וזמנים לששון).

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אשמח להוסיף את נקודת מבטם של מתמטיקאים ולוגיקנים. כאשר נאמר "יש/קיימים n מאובייקט מסוים", כל מתמטיקאי (/סטודנט להנדסה) יבין כי קיימים לפחות n מאותו אובייקט.

  8. אז זה באמת ההבדל בין הכתוב לנאמר. לכן, אולי, נאמר שהנייר סובל הכל. אם היה אפשר להדגיש בכתוב, כמו שאפשר לבטא דינמיקה בכתיבת מוסיקה, היינו יכולים לדעת אם מודגש ה-י"ש/קיימים" או שמא ה-"n" הוא שיא האמירה.

    • היסטורית, ישנם כמובן טעמי המקרא. מעשית, ההקשר (שוב ההקשר…) מבהיר בדרך כלל את הכוונה ולכן את הפרוזודיה, כלומר העוצמה, המהירות, הגובה וכו' של הדיבור, שיוצרים את הדגשים ומבהירים את היחס בין חלקי המשפט וגם את אופי ההיגד – למשל, הצהרה או שאלה.

      אפשר להבחין בזה כאשר אנשים מקריאים מן הנייר בקול רם, ומדי פעם מבינים שהתחילו להקריא את המשפט בפרוזודיה לא מתאימה לתוכן שלו, ולכן חוזרים לתחילתו ומתחילים מחדש.

  9. ורציתי להגיד משהו נוסף בקשר ל"חג שמח" ולשפה שמכוננת מציאות: לפני מספר שנים שמעתי שכנה שלי מברכת את חברתה ב"כיפור שמח". תמהתי כמה זמן יקח עד שאשמע מישהו מברך ב"שואה שמח". והאם שתי הברכות האלה לא מעוררות מחשבה מחודשת בקשר לצורך באי שמחה ב-א) כיפור: חשבון נפש לא חייב למנוע שמחה – אם אנחנו תמי לב לחלוטין, וגם צום לא חייב להעציב אם הוא בא מבחירה. ויש כאן התעלמות מוחלטת מהציווי "ועיניתם את נפשותיכם", או שמא אפשר כבר להתחיל להיות במצב רוח טוב גם כשמתענים. ו-ב) שואה: בהתפתחות חקר השואה נשמעים הרבה קולות שבשלות לשמעם הולכת ונוצרת, ככל שקולות ביקורתיים לאלו הולכים ופוחתים. קול דווקא ותיק מאוד טוען שללא השואה לא היתה קמה מדינת היהודים. אז בטוח שלא ירחק היום ויהיו מי שיוכלו להקצין כזה דבר לכדי "שואה שמח". אולי עוד דברים? כמו למשל – "פויה, הלכתם כמו צאן לטבח!", ואולי "מגיע לכם". מה לא? בקיצור – אפשר לראות כאן התפתחות הלגיטימיות של הסאדו-מאזו, מחיקת הזכרון, ומינוף כערך עליון. אללי. עם חיוך תמידי בשפתיים ואולי גם בעיניים.

  10. מה שיפה זה שהבתים (בתים!) של נתניהו
    נספרים כדירות…. חתיכת סמנטיקה :- )
    אבל הוצאת לימונדה מתוקה מהלימון הזה.

    • מיכל, את כמובן צודקת, בעיקר בתים. וצודקת גם מי שכתבה לי בפרטי ששתיים מהארבע הן חצאים (חצי בית וחצי דירה, אם אינני טועה).

      אך כיוון שהארבע כוללות גם בתים וגם דירה, גם שלמים וגם חצאים, וכיוון שלצורך המס המדובר לא חשוב אם מדובר בבית פרטי או בדירה, בבעלות מלאה או חלקית (אך לא פחות משליש) – פישטתי : )

      אני שמחה שהלימונדה מתוקה בעינייך, כיף שאת יושבת עמנו! (אם כבר דיברנו לאחרונה על דירה להשכיר…).

  11. כמו אלו שיש להם יאכטה, וקוראים לה סירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: