שני השישים או שנות השישים?

בעקבות פוסט קודם (על "שנות טובות") נשאלתי שאלה נחמדה: מדוע אומרים "שנות השישים" ולא "שני השישים"?

שאלה יפה. סיומת הרבים השכיחה לשם עצם ממין נקבה בעברית היא –וֹת: בנות, המלצות, מפיות, כוסות. צורת הנסמך היא לרוב בהתאם – בְּנוֹת יָם, כוסות זכוכית.

לעומת זאת, סיומת הרבים –ִים אופיינית לשמות עצם ממין זכר: ילדים, כיוונים, סירים, ספלים, וצורת הנסמך היא בהתאם – ילדֵי בית ספר, ספלֵי קפה.

אבל יש, כמובן, חריגים רבים: מילים ממין נקבה המקבלות את סיומת הרבים –ִים, כמו פנינים ואבנים, ומילים ממין זכר המקבלות סיומת –וֹת, כמו וילונות ומקורות. מה קורה אז עם צורת הנסמך? בדרך כלל, שתי הצורות תואמות. למשל, אם צורת הרבים של "פנינה", שהיא ממין נקבה, היא דווקא "פנינים" (עם הסיומת האופיינית לזכר), אזי צורת הנסמך תהיה בהתאם, "פנינֵי-" (כגון "פנינֵי זכוכית"). ובדומה לכך, "אבנים" – "אבנֵי-" (כגון "אבנֵי דרך").

כך גם בזכר: אם צורת הרבים של "וילון", שהיא מילה ממין זכר, היא "וילונות" (עם הסיומת האופיינית לנקבה), אזי צורת הנסמך תהיה בהתאם, כגון ב"וילונות תחרה" (ולא: *"וילונֵי תחרה"). כלומר, אם סיומת הרבים היא הפוכה מהרגיל למין, היא תהיה הפוכה גם בנסמך; שתי הצורות יתאימו זו לזו.

אבל – לא תמיד.

"שנה" היא מילה ממין נקבה שסיומת הרבים שלה היא –ִים, "שָנִים", אבל צורת הנסמך אינה "שְנֵי-" (כמו פנינים, פנינֵי-) אלא דווקא "שְנוֹת-", כאילו צורת הנפרד היא "שָנוֹת" – בדיוק הצורה הלא-תקנית המופיעה בצירוף "שנות טובות"! כך גם "עֵת", שצורת הרבים שלה היא "עִתִים" אבל צורת הנסמך היא דווקא "עִתוֹת-", כמו בצירוף "עִתוֹת שלום". וכך גם "מילה": ברבים "מילים", אבל בסמיכות "מילות חוכמה".

אותה אנומליה קיימת גם בכמה מילים ממין זכר בעלות סיומת –וֹת, אם כי נראה לי ששם תופעה זו נדירה יותר, ומופיעה בעיקר בביטויים, כגון "שטרי חוב" (כשסיומת הרבים היא דווקא –וֹת, "שטרות"), וכן בצירופים כפולים המשמשים להדגשה, כמו "קולֵי קולות", "סודֵי סודות", "מדורֵי דורות".

אנו חוזרים אפוא לשאלה המקורית: אם מילה היא כבר יוצאת דופן וסיומת הרבים שלה היא "הפוכה", למה צורת הנסמך חוזרת לסיומת הרגילה? התשובה, כמדומתני, כפולה – ברמת ההיסטוריה של השפה וברמת הרגלי השפה של הדוברים.

ברמת ההיסטוריה של השפה, בכמה מהמילים האלה קיימת – או הייתה קיימת בעבר – גם צורת הנסמך המתאימה לסיומת הרבים. למשל, צורת הנסמך המתאימה לצורת הרבים "שָנִים" היא כאמור "שְנֵי-" – ואכן, צורה זו מופיעה במקרא כמה וכמה פעמים, למשל "יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב" (בראשית מא כז).

כך גם במילה "אשה" – צורת הרבים היא "נשים", וצורת הנסמך השכיחה כיום היא דווקא "נשות-", כגון "נשות הכותל". אבל בלשון המקרא צורת הנסמך של "נשים" היא הצורה המתבקשת "נְשֵי-", ואילו צורת הנסמך "נשות-" היא מאוחרת יותר.

כמו כן, הצורה "קִבְרוֹת-", כגון בצירוף "קברות צדיקים", היא הפוכה ביחס לצורת הרבים הרווחת היום "קְבָרִים" – אבל אינה הפוכה ביחס ל"קְבָרוֹת", המופיעה בספרים מאוחרים במקרא ובלשון חז"ל (ובצירוף המשמש גם כיום "בית קברות").

ולבסוף, אני סבורה שמעורבות כאן גם האינטואיציות הלשוניות של הדוברים. סיומת הרבים העיקרית של שמות עצם ממין נקבה בעברית היא כאמור –וֹת; לכן, גם אם צורת הרבים היא חריגה – כגון שנים, נשים, מילים – צורת נסמך המסתיימת ב–וֹת נשמעת לנו בסדר גמור. כך אנחנו משתמשים בקלות ובלי צרימה במילים שכיחות מאוד שהסיומות שלהן בנפרד ובנסמך אינן מתאימות: מילים ומילות-, נשים ונשות-, שנים ושנות-.

תודה רבה למתרגם אביעד שטיר על השאלה המרתקת.