הקול הפנימי מקבל את המיקרופון

"הקשיבו לעצמכם" היא עצה מקובלת בימינו. על פי רוב, הכוונה היא לשים לב מי ומה מוצאים חן בעינינו או להפך, ולפעול בהתאם. אך לגבי עורכים יש לעצה הזאת משמעות ספציפית יותר.

קריאה להנאה מלווה בביקורת חרישית, הנשמעת בדרך כלל רק בין הקורא לבין עצמו ולרוב נשכחת מיד. "הנה טעות הקלדה. אאוץ', הנה ביטוי באנגלית שהמתרגמת לא הבינה. מה ההשוואה המוזרה הזאת? היא לא רלוונטית, כי… לא יכול להיות שזה קרה בשנה הזאת – " וכן הלאה. על פי רוב, כאמור, ההערות המנטליות האלה נשכחות מיד לטובת משימות מועילות יותר. כך העדתי לא מזמן שספר מסוים אמנם קצת צלע, מבחינות מסוימות, אבל זה לא הפריע לי במיוחד, כי אני לא עובדת כשלא משלמים לי. ואילו בן הזוג העיר "מה פתאום, היו לך הערות כל הזמן" – כנראה בקטעים שבהם הקול הפנימי שלי לא היה כל כך פנימי.

הביקורת החרישית הזאת נשארת בפרופיל נמוך גם משום שלא נדרשנו לבצע אותה – כלומר איננו צריכים לנסח, לכתוב ולשלוח אותה לאיש – וגם כי הקשב שלנו מופנה בעיקר להנאה מן היצירה. גם אם הרהרנו לעצמנו "ברצינות, זה מה שהדמות הזאת עשתה? זו התנהגות ממש לא סבירה לילד בן ארבע-עשרה", סביר להניח שמיד עברנו הלאה, כדי ליהנות מהפנים המוצלחים יותר של הספר – אולי העלילה הסוחפת, או הקונפליקטים המשכנעים, או החברות האמיצה בין פוטר למלפוי (הדור הבא). וכך אנו מתרגלים להתעלם מרובו של זרם ההערות הזה, ואף שהן נוצרות, איננו מקשיבים להן.

עורכים הניגשים לערוך טקסט צריכים לבצע, אפוא, העברת הילוכים מנטלית. אמנם, גם בזמן העריכה אנחנו קוראים, אבל כעת הזרם השקט של תובנות וביקורת צריך להפסיק להיות שקט. יש להטות אוזן היטב לקול החרישי המעיר על מוזרויות וצרימות, ולכבות את ההרגל להתעלם ממנו. הקול הפנימי השקט צריך לקבל את המיקרופון.