Skip to content

קומו על רגליכם, קלרה וקולין

יולי 18, 2016

bild137050-resimage_v-original_w-1344

 

ילד נכה שאינו מסוגל ללכת קם על רגליו והולך. הסיטואציה הניסית הזאת היא שיאן של שתי קלאסיקות ילדים: "היידי בת ההרים" ו"סוד הגן הנעלם". לאחרונה פגשתי גרסה מודרנית ומתונה יותר של הסיטואציה הזאת בספרו של רוי יקובסן "הבלתי נראים", וכמה קווי דמיון לכדו את תשומת לבי.

רוב קוראי הבלוג ודאי קראו פעם את "היידי", וזוכרים את הילדה היתומה שדודתה מביאה אותה אל סבה, הגר בבקתה באלפים, כדי שיגדל אותה. היידי גדלה בהרים שמחה ומאושרת; אך האושר נפסק כאשר הדודה חוזרת ולוקחת אותה למשפחה עשירה בפרנקפורט, המחפשת חברה למשחק לבת הנכה קלרה. קלרה ואביה טובים אל היידי, אך היא מתגעגעת מאוד לסבה ולהרים, ולבסוף משאלתה מתגשמת והיא חוזרת הביתה. קלרה באה לבקרה ובנסיבות שנדון בהן בהמשך, מצליחה לקום וללכת.

מרי לנוקס, גיבורת "סוד הגן הנעלם", היא בת להורים אנגלים החיים בהודו, ילדה חולנית ואנוכית הגדלה בהשגחת משרתים. כאשר שני הוריה מתים, היא נשלחת לגור באחוזת דודה העשיר ביורקשייר. מרתה, משרתת כפרית עליזה, מספרת לה כי הדוד ואשתו נהגו לבלות יחד בגן ורדים מוקף חומה. האשה הצעירה נהרגה כאשר אחד מענפי העצים קרס תחתיה, והדוד נעל את הגן. מרי הסקרנית מטיילת באחוזה ולבסוף מגלה את הגן; אחר כך היא מגלה כי באחוזה יש ילד נכה המסרב לפגוש אנשים או לצאת מהבית – בן דודה, קולין. השניים מתיידדים, ולבסוף היא מביאה אותו אל הגן הסודי, בחברת אחיה של המשרתת, נער כפרי בשם דיקון. כאשר השלושה נמצאים בתוך הגן, קולין קם על רגליו.

 

תנאים של חוסר חיבה

ישנן כמה נקודות דמיון ברורות ומעניינות בין הספרים. שניהם ראו אור במפנה המאה ה-20 – "היידי" של יוהנה ספירי ב-1880 ו"סוד הגן הנעלם" של פרנסס הודג'סון-ברנט ב-1910. בשניהם הדמות הראשית היא ילדה (היידי, מרי) הפוגשת ילדה או ילד רתוקים לכיסא גלגלים (קלרה, קולין). בשני הספרים הסיבה למגבלה הפיזית אינה ברורה, ספק גופנית (חולי ממושך) ספק נפשית. הן קלרה והן קולין התייתמו מאם בגיל צעיר, ולשניהם אבות שמרבים לנסוע ואינם מעורבים בגידולם. שניהם בנים למשפחות עשירות ואת שניהם מגדלים, למעשה, סוכני בית ומשרתים. שני הילדים מתגברים על נכותם וקמים על רגליהם בהקשר מובהק מאוד, והוא היציאה אל החוץ והטבע – קולין לגן אנגלי מלבלב ופורח, וקלרה אל הסביבה המרהיבה של האלפים השווייצריים. אפשר להוסיף שבעיניים בנות זמננו, התיאור של ילד נכה שביסודו של דבר מחליט לעשות מאמץ ולהיות עצמאי, ולכן קם על רגליו ונעשה בריא ככל הילדים – נראה מביך משהו ובוודאי לא נכון-פוליטית; רוב הנכים הרי אינם יכולים להחליט להיפטר מנכותם, וגם ספירי והודג'סון-ברנט ודאי ידעו זאת. גם התפיסה המשתמעת, שלפיה נכות מנוגדת לעצמאות ולחיים מלאים, צורמת כיום. בכך הספרים האלה הם בהחלט בני תקופתם (דיון מעניין מאוד בסוגיה זו תמצאו כאן; דפדפו קצת עד שיעלה).

בעבר כבר הרהרתי בדמיון בין שני הספרים האלה, והוא בלט לעיניי עוד יותר כאשר קראתי לאחרונה את "הבלתי נראים" של הסופר הנורבגי רוי יקובסן. גיבורת "הבלתי נראים" היא אינגריד, נערה ממשפחת דייגים נורבגית החיה על אי סחוף רוחות. אינגריד יוצאת לעבוד כאומנת בבית משפחה עשירה, ומגלה כי הילדים מוזנחים והבת הקטנה, בת השלוש, אינה הולכת אלא זוחלת. בתוך זמן קצר אבי המשפחה פושט את הרגל, ההורים נעלמים והאומנת הצעירה נשארת לבדה עם הילדים. היא לוקחת אותם לבית משפחתה באי, ועד מהרה הבת הקטנה מתחילה ללכת.

ספר זה שונה מהאחרים בהיותו רומן למבוגרים, ולא ספר ילדים, ובכך שהוא חדש: הספר ראה אור לפני שנים ספורות, ב-2013. ההתרחשות ב"הבלתי נראים" מינורית יותר מאשר בשני הספרים האחרים: הילדה, סוּסַנֶה, היא ממש פעוטה, כך שהעובדה שעדיין אינה הולכת יכולה להיתפס כעיכוב התפתחותי יותר מאשר כנכות ממש, וכאשר היא מתחילה ללכת, האירוע הוא הרבה פחות דרמטי.

למרות ההבדלים, הספר הזכיר לי מיד את "היידי" ו"סוד הגן הנעלם". גם בספר זה, הטבע – במקרה זה הים – הוא גורם נוכח ורב-עוצמה, ואף שספר זה מאוחר משני האחרים בכמאה שנה, התקופה המתוארת בו היא בערך אותה תקופה, ראשית המאה ה-20. כאשר חשבתי על השלישייה כולה יחד, התבלטו עוד קווי דמיון מעניינים ביניהם. בכל שלושת הספרים ילדים נכים ממשפחות עשירות קמו על רגליהם כאשר הם מוקפים אנשים משתי קבוצות ברורות מאוד: ילדים ואנשים עניים (או ילדים עניים).

 

כוחות המרפא של עניים וילדים

קלרה החלימה באורח פלא כאשר גרה בבקתתם הדלה של היידי וסבא שלה; היא קמה לראשונה על רגליה כאשר היא נשענת – באופן סמלי – על כתפיהם של שני ילדים אחרים: היידי ופייר, רועה העזים. קולין החלים בחברת הילדים מרי ודיקון ובחברת הגנן הזקן בן ות'רסטף. סוסנה, שזחלה בבית משפחתה העשירה, קמה והלכה בבית משפחתה הענייה של אינגריד, בחברת אינגריד ובן דודה הצעיר.

שלושת הילדים חוו החלמות מופלאות בנוכחות עניים וילדים אחרים (ולעתים גם זה וגם זה, כלומר ילדים עניים). למה?

"היידי" ו"סוד הגן הנעלם" מבטאים תפיסות רומנטיות האופייניות לסוף המאה ה-18 ולמאה ה-19, הן בהדגשת היופי, הטוהר והעוצמה של הטבע והן באמונה בכוחות הצפונים באדם, שאינם ניתנים בהכרח לתיאור מדעי או רציונלי (מרי וקולין מאמינים ב"קסם" האופף אותם ובא לעזרתם). נראה שאותה תפיסה רומנטית כוללת גם את הילדים וגם את דמויות העניים, או האנשים העובדים.

העניים בשלושת הספרים האלה הם עניים מסוג מסוים: אנשים כפריים העובדים עבודת כפיים. מרתה ודיקון, סבא של היידי ובני משפחתה של אינגריד אמנם חיים חיים צנועים מאוד מבחינה חומרית, אבל הם עצמאיים ומסתפקים במועט. בפירוש לא מדובר בעוני מנוול (שברנט למשל ידעה לתאר היטב ב"נסיכה קטנה").

הקשר בין ההחלמה לחברת אנשים עניים כרוך בתפיסה רומנטית של חיים פשוטים, צנועים וקרובים לטבע. חייהם של האנשים העובדים מוצגים בשלושת הספרים כבריאים יותר, פיזית ורוחנית, מחיי העשירים. עובדי הכפיים – הדייגים, הגנן – קרובים יותר לטבע, עובדים עבודה פיזית המחזקת את גופם ומזונם פשוט ובריא יותר (דורות של ילדים זוכרים לטובה את תיאורי הלחם והגבינה הקלויה ב"היידי").

הספרים מסמנים קשר בין אורח חייהם הפשוט והבריא של המבוגרים העניים לבין הקרבה בינם לבין הילדים (שלהם או שבטיפולם). המבוגרים העניים מבינים טוב יותר את הילדים ואת צורכיהם – בילוי בחוץ, משחק, חברת ילדים אחרים (רעיונות שהם מאוד ברוחו של רוסו). חשוב לא פחות, הם אינם מפנקים ומקלקלים אותם. כאשר הילדים הנכים נמצאים בסביבה זו, המוצגת כטבעית, בריאה ורואה את צורכי הילד – הם מתגברים על המגבלה הפיזית שלהם וקמים על רגליהם.

העושר, לעומת זאת, קשור בכל הספרים לניכור בין הורים לילדיהם ולחולשה מוסרית וחינוכית. הוריה של מרי הפקידו אותה בידי משרתים וכמעט לא פגשו אותה. אביו של קולין, שלא התאושש ממות אשתו, לא היה מסוגל לראות את בנו. כאשר לקח לביתו את אחייניתו מרי, הקצה לה חדר למגורים ובכך הסתיימה תשומת הלב שלו אליה. סבה של היידי בצעירותו היה עשיר והולל, בזבז את הון המשפחה בהימורים והביא על הוריו את מותם משברון לב. אביה של סוסנה פשט רגל ואז התאבד, במקום לקחת אחריות על מעשיו ועל גורל ילדיו. פשיטת הרגל הכלכלית שלובה כאן, אפוא, בפשיטת רגל מוסרית וחינוכית. הראייה הקודרת הזאת של העשירים נובעת אולי גם מהשקפת עולם נוצרית (הבולטת מאוד ב"היידי"), שלפיה "נקל לגמל לעבור בנקב המחט מבוא עשיר אל מלכות האלוהים".

לצד הערך המבריא של חברת האנשים העובדים, גם חברת ילדים פועלת כגורם מרפא ומחייה. פה הקשר הוא פחות שקוף. הילדים האחרים אינם מוצגים באופן אחיד כטהורים, קרובים לטבע או אפילו נחמדים: מרי, בתחילת הספר, היא ילדה אנוכית ורגזנית. פייר כועס על בואה של קלרה ומדרדר את כיסא הגלגלים שלה לתהום, בתקווה שתיסע משם ותפסיק לגזול את תשומת לבה של היידי. כאשר אינגריד מביאה את שני הילדים שבאחריותה אל משפחתה שבאי, היא מבינה שהיא "מבודדת בלב ים עם שני ילדים זרים שהיא אינה סובלת".

ובכל זאת, הנס מתרחש שוב ושוב בחברת ילדים. את הסיבה לכך מבטאת בפשטות אמה של מרתה, סוזן סאוורבי, האומרת על מרי: "אולי היא לא ילדה טובה, ואולי היא לא ילדה יפה, אבל היא ילדה, וילדים צריכים ילדים". כאשר הילדים מבלים יחד, הם צומחים ומתפתחים באופן טבעי; קולין וקלרה מגלים בעצמם את הרצון להיות בריאים ועצמאיים, "להיות שליטים על עצמם תחת היות עזורים על ידי אחרים". ובהשפעת כוחות החיים והצמיחה של ילדים אחרים, הם משלימים את השלב שהחסירו ולומדים ללכת.

 

 

14 תגובות
  1. זאב רז permalink

    נהדר!!
    מוטיב מהברית החדשה כמדומני.
    סופר יהודי או מוסלמי לא היה כנראה כותב כך.

    • תודה רבה! ושאלה טובה, בעניין של ייצוגים כאלה אצל סופרים יהודים או מוסלמים. אחשוב על זה.

  2. איריס permalink

    מעניין מאוד! נתקלתי בתיאורים דומים מבחינת ההתייחסות לילדי עניים כבריאים וערכיים, בספריו של אריך קסטנר, "אמיל והבלשים" ו"פיצפונת ואנטון" וב"האסופית" והמשך הסדרה על אן שכתבה לוסי מונטגומרי. בתי בדיוק קוראת את "הגן הנעלם" ואני תוהה עד כמה ספרים כאלה מדברים אל ילדים היום. לצערי היא עדיין מעדיפה את "יומנו של חנון".

    • תודה רבה, איריס! לא כל ילדי העניים בספרים האלה הם דוגמה ומופת, פייר למשל. אבל אצל קסטנר הילד העני והחרוץ, הבן או הבת למופת (אנטון, אמיל, אורה), חוזר בעקביות כזו שכבר נתקלתי בטענה שזה בעצם כל הזמן אותו ילד…

      גם ב"נשים קטנות" יש בני עשירים מפונדרקים ובנות "עניים" מופתיות. אגב, אולי יש פה גם סוג של אופיום להמונים, או בראייה פחות קונספירטיבית – "הענבים חמוצים"? בבחינת לא כל כך טוב להיות עשיר, עדיף להיות עני, יותר בריא, הילדים יותר שמחים ומחונכים…

      כל הכבוד לשירה, באמת אציג לילדים את "סוד הגן".

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      חסמבה
      שמונה בעקבות אחד

  3. בדיוק כששלחתי את בתי להרים (האפנינים במקרה הזה) להיות קצת עצמאית ולקום על רגליה, מטפורית, כמובן. יופי של רשימה.

  4. תענוג לקרוא! בתור מי שנולדה עם נכות גפיים ולמדה תואר בספרות אנגלית, יצא לי לחקור רבות את תחום הנכות בהיסטוריה (הפחד והניכור החברתי) לעומת הרומנטיזציה בספרות ("בת הים הקטנה", "פנטום האופרה"…)
    אחת המסקנות שהגעתי אליהן באופן אישי הוא שכשזה נוגע לנכויות של ילדים כמו קלארה וקולין זה באמת תלוי מאוד בהקשר התקופתי. רוב הסיכויים שקלארה וקולין הצליחו לקום וללכת כי הנכות שלהם מעולם לא הייתה מגבלה פיזית אמיתית כי אם פרנויה שנוצרה בסביבתם. שניהם, כפי שציינת במאמר, יתומים מאם. כך שסביר להניח שאבותיהם חששו להישרדותם מהרגע הראשון. כמו כן, כפי שעוד ציינת, מדובר בילדים עשירים שגדלו בידי אומנות ומשרתים, ולכן זה סביר שהמשרתים הגזימו את מצבם של הילדים ו"עטפו אותם בצלופן" מחשש שמצבם יחמיר ב"משמרת שלהם" והם יאבדו את פרנסתם.
    סיפורים אלה נכתבו בתקופה שתמותת ילדים הייתה דבר נפוץ מאוד ולכן משפחות עשירות (ובמיוחד כאלה שחוו כבר מוות במשפחה) שמרו על ילדיהם מכל משמר והגבילו מאד את חייהם הפיזיים. ילדים עניים לעומת זאת, כפי שיוצגו בספרות (Tiny Tim מ"סיפור חג המולד" של דיקנס) וגם במציאות, סבלו לרוב מנכויות פיזיות ומנטליות אמיתיות (בניגוד לתוצר של פרנויה סביב ילדי העשירים) כתוצאה מהזנחה, מחסור, רעב וחוסר תשומת לב רפואית. ולכן, במקרה שלהם אין תרופת פלא שמרפאה אותן והם ממשיכים לחיות עם הנכות שלהם (כמו Tiny Tim) או מתים בסוף (כמו סמייק מ"ניקולאס ניקלבי" של דיקנס או בת' מ"נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט).

    • אריאלה, תודה רבה לך! ב"סוד הגן" יש סצנה גם מצחיקה וגם עצובה שבה קולין צורח בהיסטריה כי הוא הרגיש גוש בגב ובטוח שצומחת לו גיבנת. מרי צועקת עליו בחזרה, דורשת שירים את החולצה ובודקת את הגב שלו בכובד ראש, ולבסוף פוסקת שלא מצאה אפילו גוש בגודל סיכה, והגב שלו בסדר גמור. כאן מתערבת האחות ואומרת שלא ידעה שקולין חושב שיש לו גוש בגב; הגב שלו חלש כי הוא לא מנסה לשבת, ואילו ידעה היא הייתה יכולה לומר לו שאין שם כלום.

      אחר כך, בגן, דיקון אומר לקולין שהוא עוד ילך בגן, הרי יש לו רגליים כמו לכולם, וקולין מודה "אין איתן שום בעיה בעצם, אבל הן כל כך רזות וחלשות. הן רועדות אז אני פוחד לנסות לעמוד עליהן". כמה רגעים אחר כך, הוא כבר עומד על רגליו.

      בקיצור, אכן חששות, גם של הסביבה וגם של הילד עצמו, שהבין שכולם חושבים שהוא נכה, חלש ונוטה למות. וכפי שכתבת, משרתים ומטפלים שחוששים לדבר אליו גלויות ובתקיפות ומתחזקים את המצב הקיים.

      ב"היידי בת ההרים" אין תיאור של ה"קייס" הרפואי, וגם הקימה וההליכה יותר הדרגתיות. אבל מעניין לציין שבאחד הסרטים המבוססים על הספר, מאשימים את האומנת שהיא טיפחה את המוגבלות של קלרה בתקווה להישאר לידה ולזכות בלבו של אביה.

  5. זה מקסים מה שעשית כאן.
    כמה אהבתי את 'סוד הגן הנעלם' בילדותי,
    והפלאים שילדים יכולים לחולל בכלל היו אהובים עלי מאוד,
    כמו ב'פוליאנה', ב'אן מאבונלי', ובהרבה ספרים אחרים.
    אני חושבת שהייתי ילדה אידיאליסטית עוד לפני
    שנהייתי מבוגרת כזו, או שיש מצב שהספרים האלה
    עשו אותי ככה עוד אפילו יותר.

  6. אסנת permalink

    כאישה עם מוגבלות פיזית ופעילה לקידום זכויות של אנשים עם מוגבלות, עליי לציין את עמדתי כלפי הסיפורים הללו והתגובות השונות בהתאם לגישה הביקורתית למוגבלות. דיסיפלינה זו נוסדה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת בידי אנשים עם מוגבלות (להלן: אע"מ) ומאז היא פורחת ומתפתחת. לפי תפיסתה הגישה הרווחת בחברה היא גישה רפואית-אינדיבידואלית הרואה בנכותו של אדם טרגדיה, כפי שחלק מהמגיבים תיארו, למשל "במקרה שלהם אין תרופת פלא שמרפאה אותן והם ממשיכים לחיות עם הנכות שלהם (כמו Tiny Tim) או מתים בסוף", שהדרך לתקנה היא באמצעות המערכת הרפואית. כמו כן לפי הגישה הרפואית-אינדיבידואלית כל קשייו של אע"מ נובעים מנכותו. למשל, אם איני יכולה להגיע למקום משום שיש בו מדרגות ואין מעלית או כבש (רמפה), הסיבה היא שאני משתמשת בכיסא גלגלים (ולא "רתוקה" אליו, מונח אייביליסטי [קרי תפיסה שלילית של אנשים ללא מוגבלות כלפי נכות], שנובעת ממנו התחושה שכיסא הגלגלים הוא עונש, ולא מה שהוא למעשה – אמצעי ניידות). התפיסה הנגדית לגישה הרפואית-אינדיבידואלית היא המודל החברתי-כלכלי של מוגבלות המבחין בין "נכות", שהיא מצב פיזי, לבין "מוגבלות", הנובעת מחסמים מבניים ותפיסתיים שהחברה מעמידה בפני אע"מ כגון חסמים ארכיטקטוניים, סטיגמות ודעות קדומות, קפיטליזם המאדיר את האדם האוטונומי שאינו נעזר באחרים (כפי ששלומית מצטטת כשהיא סוקרת את הספרים: "קולין וקלרה מגלים בעצמם את הרצון להיות בריאים ועצמאיים, 'להיות שליטים על עצמם תחת היות עזורים על ידי אחרים'") ועוד. מכאן הניסוח "אנשים עם מוגבלות", People with disability, המבטא את הגישה שהמוגבלות חיצונית לאדם, הואיל והיא נוצרת ע"י החברה. לפי מודל זה, הסיבה לכך שאיני יכולה להגיע למקום שאינו נגיש היא היעדר הנגישות, הנובעת מתכנון המתאים לאנשים ללא מוגבלות, ואינה כיסא הגלגלים שלי או העובדה שאיני יכולה ללכת. בהמשך התפתחו כמובן תפיסות נוספות, למשל המודל האפרמטיבי (הצהרתי) המדגיש את חשיבות החוויה האישית והייחודית של כל אע"מ ושאין להתעלם מהסבל והכאב הכרוכים לעתים בנכות. כמו כן הוא עוסק במוגבלות כזהות, הן אישית והן קבוצתית, כמו התפיסה בקרב אנשים חירשים רבים שהם חלק מקהילה תרבותית ושחירשותם איננה נכות (גם בקרב אע"מ יש סטיגמה עצמית לעתים).
    לענייננו, סביבה הולמת ובריאה אכן תסייע לילדים ובוגרים עם מוגבלות, דהיינו סביבה נגישה, לא מפלה, המתייחסת לנכות כאל חלק מהמגוון האנושי ולא כמאפיין המגדיר אדם עם מוגבלות כ"אחר". סולידריות ועזרה הדדית גם הן חלק ממה שמגדיל את אפשרויות התפקוד של אע"מ וההכלה החברתית שלהם. שימו לב שסביבה הולמת ובריאה וכן סולידריות ועזרה הדדית יסייעו לכולנו.
    המשך יבוא בפעם אחרת.

  7. אסנת, תודה רבה על התגובה! כשכתבתי את הפוסט חשבתי על התפיסה הזאת, שהעצמאות ואפילו התחושה הנפשית הטובה כרוכות בספרים האלה בהחלמה מן הנכות. גם קית' כתבה על כך בספר שלה שקישרתי אליו בתחילת הפוסט, Take up thy bed and walk (כמובן ציטוט מהברית החדשה). כלומר, בתפיסה השולטת בספרים האלה, הילדים הנכים אינם שלמים כפי שהם, אלא עוברים צעד חשוב וחיוני בכך שהם נעשים לא-נכים.

    וכמובן, סביבה בריאה, וספציפית הטבע וחברת ילדים, מסייעים לכולם – והתפיסה הזאת קיימת בספרים גם ביחס לילדים לא-נכים: היידי, שנובלת ואומללה בעיר ופורחת בהרים, ומרי, שנעשית חברותית, שמחה וגם חזקה ובריאה יותר כשהיא יוצאת אל הגנים של האחוזה ועובדת בגן, ומבלה בחברת דיקון, מרתה וקולין.

    שוב תודה על התגובה,

    שלומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: