קומו על רגליכם, קלרה וקולין

ילד נכה שאינו מסוגל ללכת קם על רגליו והולך. הסיטואציה הניסית הזאת היא שיאן של שתי קלאסיקות ילדים: "היידי בת ההרים" ו"סוד הגן הנעלם". לאחרונה פגשתי גרסה מודרנית ומתונה יותר של הסיטואציה הזאת בספרו של רוי יקובסן "הבלתי נראים", וכמה קווי דמיון לכדו את תשומת לבי.

רוב קוראי הבלוג ודאי קראו פעם את "היידי", וזוכרים את הילדה היתומה שדודתה מביאה אותה אל סבה, הגר בבקתה באלפים, כדי שיגדל אותה. היידי גדלה בהרים שמחה ומאושרת; אך האושר נפסק כאשר הדודה חוזרת ולוקחת אותה למשפחה עשירה בפרנקפורט, המחפשת חברה למשחק לבת הנכה קלרה. קלרה ואביה טובים אל היידי, אך היא מתגעגעת מאוד לסבה ולהרים, ולבסוף משאלתה מתגשמת והיא חוזרת הביתה. קלרה באה לבקרה ובנסיבות שנדון בהן בהמשך, מצליחה לקום וללכת.

מרי לנוקס, גיבורת "סוד הגן הנעלם", היא בת להורים אנגלים החיים בהודו, ילדה חולנית ואנוכית הגדלה בהשגחת משרתים. כאשר שני הוריה מתים, היא נשלחת לגור באחוזת דודה העשיר ביורקשייר. מרתה, משרתת כפרית עליזה, מספרת לה כי הדוד ואשתו נהגו לבלות יחד בגן ורדים מוקף חומה. האשה הצעירה נהרגה כאשר אחד מענפי העצים קרס תחתיה, והדוד נעל את הגן. מרי הסקרנית מטיילת באחוזה ולבסוף מגלה את הגן; אחר כך היא מגלה כי באחוזה יש ילד נכה המסרב לפגוש אנשים או לצאת מהבית – בן דודה, קולין. השניים מתיידדים, ולבסוף היא מביאה אותו אל הגן הסודי, בחברת אחיה של המשרתת, נער כפרי בשם דיקון. כאשר השלושה נמצאים בתוך הגן, קולין קם על רגליו.

תנאים של חוסר חיבה

ישנן כמה נקודות דמיון ברורות ומעניינות בין הספרים. שניהם ראו אור במפנה המאה ה-20 – "היידי" של יוהנה ספירי ב-1880 ו"סוד הגן הנעלם" של פרנסס הודג'סון-ברנט ב-1910. בשניהם הדמות הראשית היא ילדה (היידי, מרי) הפוגשת ילדה או ילד רתוקים לכיסא גלגלים (קלרה, קולין). בשני הספרים הסיבה למגבלה הפיזית אינה ברורה, ספק גופנית (חולי ממושך) ספק נפשית. הן קלרה והן קולין התייתמו מאם בגיל צעיר, ולשניהם אבות שמרבים לנסוע ואינם מעורבים בגידולם. שניהם בנים למשפחות עשירות ואת שניהם מגדלים, למעשה, סוכני בית ומשרתים. שני הילדים מתגברים על נכותם וקמים על רגליהם בהקשר מובהק מאוד, והוא היציאה אל החוץ והטבע – קולין לגן אנגלי מלבלב ופורח, וקלרה אל הסביבה המרהיבה של האלפים השווייצריים. אפשר להוסיף שבעיניים בנות זמננו, התיאור של ילד נכה שביסודו של דבר מחליט לעשות מאמץ ולהיות עצמאי, ולכן קם על רגליו ונעשה בריא ככל הילדים – נראה מביך משהו ובוודאי לא נכון-פוליטית; רוב הנכים הרי אינם יכולים להחליט להיפטר מנכותם, וגם ספירי והודג'סון-ברנט ודאי ידעו זאת. גם התפיסה המשתמעת, שלפיה נכות מנוגדת לעצמאות ולחיים מלאים, צורמת כיום. בכך הספרים האלה הם בהחלט בני תקופתם (דיון מעניין מאוד בסוגיה זו תמצאו כאן; דפדפו קצת עד שיעלה).

בעבר כבר הרהרתי בדמיון בין שני הספרים האלה, והוא בלט לעיניי עוד יותר כאשר קראתי לאחרונה את "הבלתי נראים" של הסופר הנורבגי רוי יקובסן. גיבורת "הבלתי נראים" היא אינגריד, נערה ממשפחת דייגים נורבגית החיה על אי סחוף רוחות. אינגריד יוצאת לעבוד כאומנת בבית משפחה עשירה, ומגלה כי הילדים מוזנחים והבת הקטנה, בת השלוש, אינה הולכת אלא זוחלת. בתוך זמן קצר אבי המשפחה פושט את הרגל, ההורים נעלמים והאומנת הצעירה נשארת לבדה עם הילדים. היא לוקחת אותם לבית משפחתה באי, ועד מהרה הבת הקטנה מתחילה ללכת.

ספר זה שונה מהאחרים בהיותו רומן למבוגרים, ולא ספר ילדים, ובכך שהוא חדש: הספר ראה אור לפני שנים ספורות, ב-2013. ההתרחשות ב"הבלתי נראים" מינורית יותר מאשר בשני הספרים האחרים: הילדה, סוּסַנֶה, היא ממש פעוטה, כך שהעובדה שעדיין אינה הולכת יכולה להיתפס כעיכוב התפתחותי יותר מאשר כנכות ממש, וכאשר היא מתחילה ללכת, האירוע הוא הרבה פחות דרמטי.

למרות ההבדלים, הספר הזכיר לי מיד את "היידי" ו"סוד הגן הנעלם". גם בספר זה, הטבע – במקרה זה הים – הוא גורם נוכח ורב-עוצמה, ואף שספר זה מאוחר משני האחרים בכמאה שנה, התקופה המתוארת בו היא בערך אותה תקופה, ראשית המאה ה-20. כאשר חשבתי על השלישייה כולה יחד, התבלטו עוד קווי דמיון מעניינים ביניהם. בכל שלושת הספרים ילדים נכים ממשפחות עשירות קמו על רגליהם כאשר הם מוקפים אנשים משתי קבוצות ברורות מאוד: ילדים ואנשים עניים (או ילדים עניים).

כוחות המרפא של עניים וילדים

קלרה החלימה באורח פלא כאשר גרה בבקתתם הדלה של היידי וסבא שלה; היא קמה לראשונה על רגליה כאשר היא נשענת – באופן סמלי – על כתפיהם של שני ילדים אחרים: היידי ופייר, רועה העזים. קולין החלים בחברת הילדים מרי ודיקון ובחברת הגנן הזקן בן ות'רסטף. סוסנה, שזחלה בבית משפחתה העשירה, קמה והלכה בבית משפחתה הענייה של אינגריד, בחברת אינגריד ובן דודה הצעיר.

שלושת הילדים חוו החלמות מופלאות בנוכחות עניים וילדים אחרים (ולעתים גם זה וגם זה, כלומר ילדים עניים). למה?

"היידי" ו"סוד הגן הנעלם" מבטאים תפיסות רומנטיות האופייניות לסוף המאה ה-18 ולמאה ה-19, הן בהדגשת היופי, הטוהר והעוצמה של הטבע והן באמונה בכוחות הצפונים באדם, שאינם ניתנים בהכרח לתיאור מדעי או רציונלי (מרי וקולין מאמינים ב"קסם" האופף אותם ובא לעזרתם). נראה שאותה תפיסה רומנטית כוללת גם את הילדים וגם את דמויות העניים, או האנשים העובדים.

העניים בשלושת הספרים האלה הם עניים מסוג מסוים: אנשים כפריים העובדים עבודת כפיים. מרתה ודיקון, סבא של היידי ובני משפחתה של אינגריד אמנם חיים חיים צנועים מאוד מבחינה חומרית, אבל הם עצמאיים ומסתפקים במועט. בפירוש לא מדובר בעוני מנוול (שברנט למשל ידעה לתאר היטב ב"נסיכה קטנה").

הקשר בין ההחלמה לחברת אנשים עניים כרוך בתפיסה רומנטית של חיים פשוטים, צנועים וקרובים לטבע. חייהם של האנשים העובדים מוצגים בשלושת הספרים כבריאים יותר, פיזית ורוחנית, מחיי העשירים. עובדי הכפיים – הדייגים, הגנן – קרובים יותר לטבע, עובדים עבודה פיזית המחזקת את גופם ומזונם פשוט ובריא יותר (דורות של ילדים זוכרים לטובה את תיאורי הלחם והגבינה הקלויה ב"היידי").

הספרים מסמנים קשר בין אורח חייהם הפשוט והבריא של המבוגרים העניים לבין הקרבה בינם לבין הילדים (שלהם או שבטיפולם). המבוגרים העניים מבינים טוב יותר את הילדים ואת צורכיהם – בילוי בחוץ, משחק, חברת ילדים אחרים (רעיונות שהם מאוד ברוחו של רוסו). חשוב לא פחות, הם אינם מפנקים ומקלקלים אותם. כאשר הילדים הנכים נמצאים בסביבה זו, המוצגת כטבעית, בריאה ורואה את צורכי הילד – הם מתגברים על המגבלה הפיזית שלהם וקמים על רגליהם.

העושר, לעומת זאת, קשור בכל הספרים לניכור בין הורים לילדיהם ולחולשה מוסרית וחינוכית. הוריה של מרי הפקידו אותה בידי משרתים וכמעט לא פגשו אותה. אביו של קולין, שלא התאושש ממות אשתו, לא היה מסוגל לראות את בנו. כאשר לקח לביתו את אחייניתו מרי, הקצה לה חדר למגורים ובכך הסתיימה תשומת הלב שלו אליה. סבה של היידי בצעירותו היה עשיר והולל, בזבז את הון המשפחה בהימורים והביא על הוריו את מותם משברון לב. אביה של סוסנה פשט רגל ואז התאבד, במקום לקחת אחריות על מעשיו ועל גורל ילדיו. פשיטת הרגל הכלכלית שלובה כאן, אפוא, בפשיטת רגל מוסרית וחינוכית. הראייה הקודרת הזאת של העשירים נובעת אולי גם מהשקפת עולם נוצרית (הבולטת מאוד ב"היידי"), שלפיה "נקל לגמל לעבור בנקב המחט מבוא עשיר אל מלכות האלוהים".

לצד הערך המבריא של חברת האנשים העובדים, גם חברת ילדים פועלת כגורם מרפא ומחייה. פה הקשר הוא פחות שקוף. הילדים האחרים אינם מוצגים באופן אחיד כטהורים, קרובים לטבע או אפילו נחמדים: מרי, בתחילת הספר, היא ילדה אנוכית ורגזנית. פייר כועס על בואה של קלרה ומדרדר את כיסא הגלגלים שלה לתהום, בתקווה שתיסע משם ותפסיק לגזול את תשומת לבה של היידי. כאשר אינגריד מביאה את שני הילדים שבאחריותה אל משפחתה שבאי, היא מבינה שהיא "מבודדת בלב ים עם שני ילדים זרים שהיא אינה סובלת".

ובכל זאת, הנס מתרחש שוב ושוב בחברת ילדים. את הסיבה לכך מבטאת בפשטות אמה של מרתה, סוזן סאוורבי, האומרת על מרי: "אולי היא לא ילדה טובה, ואולי היא לא ילדה יפה, אבל היא ילדה, וילדים צריכים ילדים". כאשר הילדים מבלים יחד, הם צומחים ומתפתחים באופן טבעי; קולין וקלרה מגלים בעצמם את הרצון להיות בריאים ועצמאיים, "להיות שליטים על עצמם תחת היות עזורים על ידי אחרים". ובהשפעת כוחות החיים והצמיחה של ילדים אחרים, הם משלימים את השלב שהחסירו ולומדים ללכת.