Skip to content

להיות או לא להיות קרציות

מאי 13, 2016

איזה קרציות אתם

 

בשנותיי האחרונות בבית הספר היסודי התברכתי במחנכת נפלאה ומלאת להט והתלהבות. דליה לא הסתפקה בכך שחינכה אותנו, תלמידיה הצעירים, אלא גם שלחה אותנו לחנך בעצמנו את כל מי שנקרו בדרכנו, להסביר להם שאסור להשליך פסולת ברחוב ולתקן להם שגיאות בעברית.

נזכרתי בדליה כששמעתי לפני זמן-מה את השיר המצחיק עד דמעות איזה קרציות אתם, שכתב אריק שגב לסדרת הטלוויזיה "שבט צוצלת". הנה הבית הראשון:

 

אתמול ביקשתי מאמא לצבוע את השיער

והיא אמרה לי, נדבר על זה מחר

והיא אומרת לי את זה כבר כמה פעמים

אז אמרתי, הבטחת כבר לפני ארבע ימים

אז היא אמרה לי: אומרים ארבעה ימים, ארבעה ימים

איזה קרציות אתם, איזה קרציות אתם

לפני שאתה מתקן אותי תקשיב למה שאני מדבר

 

השיר נועד להישמע כביטוי מחאה אותנטי של מתבגרים ממורמרים, והלהקה הפיקטיבית "סרנדה לסנדה" נותנת בראש בהתאם, בבגדים שחורים ולאור נרות. ואכן, "קרציות" כנראה מבטא את רחשי לבו של קהל היעד שלו, כי הכרתי אותו הודות לביצוע של בן 12 עם גיטרה – אילון לוי המעלף (כנסו, כדאי).

הסוגיה של תיקון שגיאות לשון לזולת היא, אם כן, רגישה. מתי ולמי כדאי לתקן, ומה בעצם נחשב לשגיאה?

הגוף העיקרי הקובע מה תקני בעברית כיום הוא כמובן האקדמיה ללשון העברית, שהוסמכה לכך על פי חוק. החלטות האקדמיה ללשון מחייבות את משרדי הממשלה, את מוסדות החינוך ואת הרשויות המקומיות.

השיקולים העיקריים הם התאמת המילה או הצורה לכללי הדקדוק ולדרכי הגזירה המאפיינים את העברית, וכן אם יש למילה או לצורה תקדימים ומהם (למשל – אם הופיעו בתנ"ך, בתלמוד, בסיפור של עגנון…). אך על סמך אותם מידע ושיקולים אפשר לעתים להגיע למסקנות שונות, ואכן, אנשי לשון שאינם חברי האקדמיה עשויים להגיע להחלטה שונה מהחלטת האקדמיה בסוגיה מסוימת, וההחלטה (של מחברי מילון, של עורכים בהוצאת ספרים וכו') תהיה מבוססת וטובה לא פחות.

לדוגמה, האקדמיה מנחה לכתוב את המילים "דוגמה", "קופסה" וכו' – בה"א בסוף המילה. אך ברור ש"דוגמא" ו"קופסא" באל"ף אינן שגיאות – הן מופיעות במקורות העבריים ובמילונים מעולים כגון מילון אבן שושן. כך שבהחלט לא כל מה שאינו מתאים להחלטות האקדמיה הוא שגיאה.

גם החלטות האקדמיה עצמה משתנות לעתים. לדוגמה, בעבר פסלה האקדמיה את ההגייה "שובָר" והתירה רק "שובֵר", אך בעקבות העדפה חזקה של הציבור ל"שובָר" ומכיוון שיש תקדימים גם לצורה זו, החליטה האקדמיה לאשר אותה.

ולבסוף, האקדמיה אינה ששה לקבוע הלכות כפי שנדמה לעתים לציבור הרחב. לדוגמה, האקדמיה נמנעת מלפסוק ב"עניינים השייכים לתחום הסגנון והניסוח" – ומעולם לא פסלה את הצורה "בגלל ש…", שכל עורך לשון ישנה אותה אוטומטית ל"משום ש…" או "כי" (ראו הסבר כאן).

אם כך, השאלה אם צורה מסוימת היא "שגיאה" אינה תמיד כה פשוטה. ועדיין, יש צורות לשוניות שהן שגויות בלא ספק. המילה "גרב", למשל, הייתה יכולה להיות ממין נקבה אילו התקבלה החלטה אחרת לפני כמה עשרות שנים בלבד – אך כיום היא מופיעה כזכר בכל המילונים ובהחלטות האקדמיה, ו"גרביים יפות" הן ללא ספק שגיאה.

הגענו אפוא לשאלה – מתי ואת מי לתקן?

לטעמי, יש סוגים שונים של תיקונים, והיחס הוא בהתאם לכך. יש תיקוני לשון שהם בבחינת ידע כללי: "מַסָּה" שפירושה מאמר ספרותי או פילוסופי יש לבטא בהטעמת ההברה השנייה, כמו "מַכָּה"; זוהי מילה עברית הנגזרת מאותו שורש כמו ניסיון והתנסות. לעומת זאת, "מָסָה" בהטעמת ההברה הראשונה, כמו "עָפָה", היא המילה הלועזית המציינת כמות של חומר. הדמיון בין השתיים הוא כנראה האחראי לכך שרבים מבטאים במלעיל גם "מסות" במובן מאמרים. הערה כזאת, לאדם הנכון, יכולה להיות מעניינת וגם מועילה, במובן זה שמי שקודם לא ידע ועכשיו יודע יבדיל מעכשיו בין שתי המילים וההגיות.

לעומת זאת, תיקון של טעויות חוזרות ושכיחות, כמו "גרביים יפות", "ארבע ימים" וכיוצא באלה, כנראה אינו מעניין וגם אינו מועיל: סביר להניח שהטועה כבר למד מה הצורה הנכונה, או התקנית, בבית הספר, וגם אחר כך יש להניח שהעירו לו. אם הוא עדיין טועה, כנראה אינו יכול או אינו רוצה לרכוש לעצמו את הצורה התקנית. מי שמתקן טעות כזו כנראה לא ישכיל את המתוקן, ולעומת זאת אולי יעליב אותו, גם בגלל הביקורת על העברית שלו וגם משום שהמתקן מעדיף, כנראה, לתקן שיבושי לשון מאשר להקשיב למה שנאמר לו.

ולבסוף, סוג שלישי של תיקון הוא ה"תיקון הסוציולוגי". "מכנס במקום מכנסיים מתאים למוכרים בשוק הכרמל" (הדוגמה מכאן).

השימוש ב"מכנס" במקום "מכנסיים" אמנם אינו תקני, אבל למה דווקא הטעות הזאת נתפסת כמעצבנת כל כך? הרי יש שפע טעויות אחרות שאינן מעוררות תגובה רגשית כזאת (וסביר להניח שמי שהתעצבן על "מכנס" כבר עשה היום כמה שגיאות משלו). נראה ש"מכנס" וטעויות מסוימות אחרות מעצבנות את השומעים משום שהן מאפיינות קבוצה חברתית שונה משלהם: הפרחות האלה עם ה"מכנס" שלהן, הצעירים האלה עם ה"הֶגזים" שלהם, פפפפ. הזכות להתעצבן היא כמובן זכות יסוד, אבל לא כל טעות מעצבנת באותה מידה, ומעניין לשים לב למה.

אז מתי ואת מי אני מתקנת? למרות זיכרונותיי החמים מהמורה דליה, כיום אני מתקנת שגיאות בעברית רק ללקוחות ולשני ילדיי.

 

 

22 תגובות
  1. בעיניי, תיקונים לשוניים בעברית הם קודם כל שריד לדור שהולך ונעלם: דור שרובו עלה לארץ והעברית לא היתה שפת האם שלו; וזה דור שהיתה לו מטרה משותפת: להחיות את העברית, כחלק מתחיית האומה. הדור הזה נלחם ביידיש, ובערבית, ובארמית ובשאר השפות של ההורים שלו, ונלחם בראש ובראשונה לתקן את העברית של עצמו. מי שכל הזמן מנסה לשפר את שפתו שלו ויש לו אתוס משותף של תחיית השפה עם בני דורו, לא רואה בתיקון השפה משהו פולשני או גס רוח כפי שזה נחשב היום, אלא מטרה משותפת שמתקבלת ברצון. יותר מזה – מבחינה סוציולוגית, הידע בעברית והעברית הטובה סימלו אז השתלבות בחברה והשתייכות לאליטה, שהיתה דבר רצוי על הכל.
    כיום המצב השתנה מאוד. גם כי לרוב האנשים העברית היא שפת האם והיום דווקא מבכים את אובדן השפות של ההורים, וגם כי אין היום כבר אליטה (יחידה) – כל קבוצה נלחמת על מקומה בהנהגה, ולכל קבוצה עברית שונה במקצת. התוצאה של זה מבחינת העברית היא שעל אף שבמידה מסוימת האקדמיה ללשון מצליחה לשמר איזשהו תקן (כמעט רק בכתב), התקן הזה הורחב מאוד בפועל, עד שרוב השגיאות של פעם כבר אינן נחשבות לשגיאות. אם פעם היה הבדל בין הקיש בצירה להקיש בחיריק, בין חיכיתי בחיריק לחיכתי בצירה, בין הניח להניח וכן הלאה – האקדמיה ללשון ביטלה את רוב ההבחנות האלה, שרובן נעשו בתקופת התחיה של השפה בראשית המאה העשרים. מבחינת האקדמיה דהיום – אם יש מסורת לשונית, היא כבר לא פוסלת צורה מסוימת. זה אומר שרוב צורות ההגייה של העדות השונות מתקבלות היום, ושמה שנשאר לתקן מבחינת הלשון הוא באמת כבר דברים קטנוניים, כגון לרכב או לרכוב, מזרן או מזרון וכיו"ב.
    חלק משינוי האתוס במדינה היה גם יצירה של "אנטי" לניסיון כלשהו לתקן בעברית, שנבע מכל מיני סיבות, החל בטינה כלפי מתקני לשון מהדור הישן שלא שמו לב שתיקוניהם כבר לא רצויים או רחוקים מדי מלשון הדור, וכלה במלחמה על ההגמוניה. הדבר הזה משקף כמובן את השינויים הסוציולוגיים במדינה, וככל הנראה עד שלא תתגבש בארץ אליטה חדשה (בהנחה שתהיה אליטה יחידה כזו מתישהו), נראה לי שלא יחזרו לתקן כאן את הלשון.
    בנימה אישית משהו – בעוד שבדיבור לא מפריע לי כמעט שום מבטא או "שגיאה", בכתב אני הרבה יותר רגיש. השגיאות שצורמות בכתב הן לרוב מהותיות יותר – בתחביר ולא בהגייה. וכשהטקסט הכתוב סוטה מדי מעברית תקינה, אני פשוט מפסיק לקרוא אותו.

    • נדמה לי כי יש הורים ומורים נוהגים לתַקֵן "חמש שקל". לגבֵּי ההורים – אולי בגלל שתִקנו להם
      [בגלל ש… תִקנו אותם…], ולדעתם – יש להמשיך במסורת התִקונים האלה.

    • רוני, תודה רבה על תגובתך המעניינת והמעמיקה.

      על פי ההתרשמות שלי, אנשים בהחלט עדיין מתקנים תיקוני לשון. לראיה פורומים כמו "העברית שלנו" בפייסבוק ו"השפה העברית" בתפוז, שחלק ניכר מהדיונים בהם עוסקים בהצבעה על שגיאות בעברית בתקשורת או לחלופין בשאלות מסוג "איך נכון לומר". הבלוג הבלשני "דגש קל" מרבה לעסוק במה שמכונה שם "קטנונולוגיה", או "טרוניות חסרות שחר על עברית עכשווית" מצד אנשי ציבור ותקשורת. והבלשן ד"ר גיא דויטשר, בספרו "גלגולי לשון", כתב סקירה מצחיקה ומלומדת של תלונות על הידרדרות השפה וריבוי שגיאות הלשון החל מימי האימפריה הרומאית ועד ימינו.

      כלומר, תיקוני הלשון נראים לי תופעה כללית, שמאפיינת את רוב התרבויות אם לא את כולן, ובהחלט קיימת גם בישראל כיום. ייתכן כמובן שבעבר תיקוני לשון התקבלו ברוח טובה יותר מאשר היום מהסיבות שציינת.

      אגב, לא הזכרת בעניין זה את האקדמיה ללשון, אבל מעניין לציין שגם בצרפת יש כמובן מוסד דומה, ה"אקדמי פרנסז", שהוא קצת יותר ותיק משלנו (נוסד ב-1635) ויש לו ססמה מקסימה – À l'immortalité, "אל האלמוות".

      מעניינת באמת השאלה, אם בישראל של היום מאפייני לשון מסוימים אינם מעניקים יתרון חברתי כפי שהיה בעבר. כמובן, השאלה עולה לא רק אצלנו: אנגליה היא דוגמה מובהקת לחברה שלאליטה השלטת שלה יש שפה אופיינית מאוד, כפי שמתאר בחן "פיגמליון" (או "גברתי הנאווה"). היום, כנראה, גם פה וגם שם, המצב מורכב יותר.

      מעניין גם מה שכתבת על ההבדל ברגישות שלך לשגיאות בשפה דבורה וכתובה – אני חושבת שגם אצלי כך, בין השאר משום שטקסט מרושל יוצר רושם לא רציני, לא בדוק, ומשום כך – נראה כטקסט שלא כדאי לקרוא אותו.

      • אני חושב שהצורך לתקן שגיאות בלשון אצל הזולת הוא כמעט צורך נפשי, אצל לא מעט האנשים בעלי רגישות ללשון, וזה נכון במיוחד בגילים המבוגרים יותר שבהם השמיעה יורדת והזמן גורם ליותר שינויים בלשון לעומת ימי הילדות שהם זוכרים. בעיניי זאת עובדה שתמיד תהיה קיימת, כמו שתמיד המבוגרים יתלוננו על הדור הצעיר. אבל השאלה המעניינת בעיניי היא אילו תיקונים מציעים אותם מזדעקים ואיך מתקבלים התיקונים האלה. לפי התרשמותי, יש כיום ירידה בנכונות לקלוט תיקונים, וגם כאשר מוצעים תיקונים, רוב המתקנים נמצאים היום במבוכה ולא באמת יודעים מה ואיך לתקן (בניגוד לעבר) – וזה בגלל השינויים המהירים יחסית שעוברת העברית. זאת הסיבה שכולם נתפסים לעניין העשר שקל, כי בעצם אין היום שגיאות מוסכמות. העובדה שיש פורומים שעוסקים בלשון אינה בעלת חשיבות גדולה בעיניי – נמצאות שם "אליטות ישנות" או תלמידי לשון או מכורים לשפה – אבל אלה מיעוט קטן שלא מעיד על החברה בכללותה.
        יש לי מחלוקת עם גיא דויטשר (וזה בלי לקרוא את ספרו, אני מתנצל). אני חושב שהשינויים בשפות אינם עובדה קבועה בעולם שקיימת בכל התקופות ורק צריך להכיר בה. נכון שהלשון תמיד משתנה, אבל השינויים בלשון עוקבים אחרי השינויים בחברה וכאשר הנסיבות החברתיות, הטכנולוגיות והפוליטיות משתנות – משתנה גם הלשון. לכן יש תקופות של שינויים מהירים ויש תקופות ארוכות שבהן אין שינוי. העובדה שאנשים נזעקים על שינוי שקורה במהלך חייהם היא טבעית, כפי שהדגמתי למעלה, אבל עוצמת השינוי אינה דבר קבוע. אפשר להדגים את זה למשל עם הארמית – כאשר הארמית המלכותית שימשה כשפה בינלאומית היא היתה שפה סדורה וקבועה במשך מאות שנים. כאשר החלו שינויים פוליטיים באימפריה הפרסית היא התחילה להשתנות במהירות, עד שהפכה לאוסף של דיאלקטים מקומיים. את אותה הדוגמה אפשר להחיל על הלטינית ועל שפות רבות נוספות.
        באנגליה למיטב ידיעתי המבטא של פרופ' היגינס מ"גבירתי הנאווה" הוא דוגמה מובהקת למבטא שהומצא על ידי האליטה. ככל הזכור לי, המבטא המקורי באנגליה היה דומה יותר למבטא האמריקני של היום.

        • "אני חושב שהצורך לתקן שגיאות בלשון אצל הזולת הוא כמעט צורך נפשי … במיוחד בגילים המבוגרים יותר שבהם השמיעה יורדת והזמן גורם ליותר שינויים בלשון לעומת ימי הילדות שהם זוכרים" – מה שכתבת מעניין ביותר, ונראה לי אינטואיטיבית נכון.

          "רוב המתקנים נמצאים היום במבוכה ולא באמת יודעים מה ואיך לתקן (בניגוד לעבר) – וזה בגלל השינויים המהירים יחסית שעוברת העברית. זאת הסיבה שכולם נתפסים לעניין העשר שקל, כי בעצם אין היום שגיאות מוסכמות" – גם מעניין ביותר, ובמידה רבה נכון בעיניי.

          בעניין שיעור האנשים בחברה שמתקנים את לשון זולתם, אין לי כמובן נתונים מספריים; בחברה שסביבי יש עניין רב בשאלות כאלה, והסביבה שלי אמנם משכילה יחסית, אבל אינה מורכבת כמובן אך ורק מחובבי לשון. עובדה מעניינת נוספת – מבין הפוסטים בבלוג שלי, כמה מהפופולריים ביותר עוסקים בשאלות של כתיב, שגיאות שכיחות וכו', ולא (למשל) בעריכה, בתרגום או בגלגולים של מילים וביטויים (יש רשימה של הפוסטים הפופולריים ביותר משמאל למעלה). הפוסט הפופולרי ביותר, בהפרש עצום, הוא זה שעוסק בשאלה אם גרב הוא זכר או נקבה. בכל אופן, אין לי אומדן כמותי בהשוואה לפי זמן (כאן) או לחברות אחרות.

          בעניין זה שקצב השינויים בשפה אינו אחיד אני בטוחה שאין לך מחלוקת עם דויטשר; הוא רק הצביע על כך שכבר אלפי שנים אנשים זועקים על הידרדרות השפה, בעוד שלמעשה אין לפנינו אלא שינויים בשפה (שאם לא כן בפריז היו אולי מדברים לטינית, ואנחנו היינו עדיין מדברים פרוטו-שמית…).

          בעניין המבטא של האליטה הבריטית, יהיה מקורו אשר יהיה, מבחינה סוציולוגית הוא העניק יתרונות גדולים לבעליו (במשך תקופה ממושכת, ובמידה רבה גם כיום). אין ספק שיש הרבה מה לומר בעניין זה, אולי עוד נגיע לזה פעם… 🙂

  2. שלום רב.
    אני לא קרציָה בעניַן תִקוּנֵי דִבור. ולפנֵי שנים אחדות – הזדעזעתי, בגילי המופלג – כשקראו לי קרציָה. וזה היה בנושא אחר. ואני דוקא לא מתרגש מכך, שקוראים לי נודניק.

    נו, אז מה אני בכלל רוצה?
    יאיר אור פרסם בשנת 2004 – מאמר על מִלה ומילה:
    http://www.haaretz.co.il/literature/1.974584

    פורסמו תגובות על המאמר. בין השאָר – של אורי מור ורונית גדיש:
    http://www.haaretz.co.il/literature/1.976715

    הנה מה שיאיר אור כתב לאחרונה:

    באיחור של כמעט 12 שנה ומכיוון שמעולם לא ניתנה לי הזדמנות להגיב על התגובות, אומר רק כי בתקופה שבה כתבתי את המאמר הועסקתי כבוחן של עורכות לשון ועורכי לשון בשביל אחת מהוצאות הספרים, ולכן העסיקו אותי מאוד הידע שלהם, מדיניות התיקונים שלהם וכן הלאה. נציגי האקדמיה נעלבו שאיני מפריד בין החלטות האקדמיה להמלצות בספרים כמו "ודייק", אך לא זה היה נושא המאמר, אלא התייחסתי אל המכלול, המורכב הן מהחלטות האקדמיה והן מהמלצות שונות. בשפה אין חלל ריק, ולכן גם היכן שאין החלטת אקדמיה עשויים להיות "נכון" ו"שגוי". בשונה מן האקדמיה, אני חושב שיש מקום למגוון, אפילו בתחום כתיב. לא מגוון אינסופי, אבל מגוון מסוים. ועובדה שיש מגוון, על אפה ועל חמתה של האקדמיה. אני כן מצטער בדיעבד שתקפתי את מסלולי הלימוד לעריכה וספרים כגון "עיין ערך עריכה", מסיבות שונות (את מסלולי הלימוד משום שהם בדרך כלל כן מנסים להציג מגוון אפשרויות, ואת הספרים מכיוון שלא הייתי צריך לנקוב בשמות ספרים מסוימים, שאינם בהכרח טובים או רעים יותר מספרים אחרים).
    ‏6 מאי‏ ב-‏23:32‏

    יש לך הערות על כך?
    [הדברים פורסמו בקבוצת "העברית שלנו" בפייסבוק.]

    • משה, העלית שאלות גדולות ומרתקות. יאיר אור פרסם עכשיו ספר בשם "בוראים סגנון לדור" (ברשימת הקניות שלי…), שאין לי ספק שהוא מעניין ביותר.

      כששאלת אם יש לי הערות, ודאי התכוונת לשאלה "מהי שגיאה", שהתייחסתי אליה בפוסט. זו אכן שאלה מרכזית ולא-פשוטה, כי המקורות העבריים מגוונים מאוד בצורות הלשוניות המופיעות בהם, ואם מקבלים כל צורה שהופיעה בטקסט עברי, נניח, עד תקופת התחייה – נקבל שפע אדיר ומבלבל של צורות, שרבות מהן הופיעו פעמים מעטות מאוד או התיישנו (לדוגמה, בתנ"ך המילה "חרס" מופיעה רק בכתיב "חרשׂ", בשי"ן שמאלית. זו לא שגיאה, כי הרי כך זה בתנ"ך ופעמים רבות, אבל אף אחד לא יכתוב כך).

      לכן מתייחסים למה שנקרא "דרך המלך של השפה" – ונותנים משקל גם למספר הפעמים שהופיעה צורה מסוימת, היכן ומתי הופיעה ומה הצורות החלופיות, ולא רק לעצם העובדה שהופיעה (ואני מתייחסת כאן, כפי שעשיתי בפוסט וכפי שעשה גם יאיר אור במאמר שלו, הן לאקדמיה והן למקורות סמכות אחרים).

      כדברי יוסף עופר מהאקדמיה ללשון: "לעתים האקדמיה אינה שוללת לחלוטין את הדרכים האחרות אלא בוחרת דרך אחת וקובעת כי היא 'דרך המלך' בעברית החדשה: מי שפונה אל האקדמיה ושואל כיצד לנהוג — ילך בדרך המלך הזאת."

      אוסיף ואומר שמנקודת המבט של עורך לשון של ספר או כתב עת מסוים, גם אם יש למילה מסוימת כמה כתיבים אפשריים, בספר או בכתב העת ראוי שיופיע כתיב קבוע, כלומר חלק מעבודתו של עורך הלשון היא להאחיד.

      http://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/acad-3.pdf

  3. המורה שלי לבלט אלכסנדר צלצל בשנות התשעים לאקדמיה ללשון העברית, ושאל "מוצר לי להגיד 'לגמור'?". אז אמרו לו "כן". מאז בשעורי בלט גומרים את התרגילים.

  4. Netta permalink

    אם רק אפשר לשלוח את המאמר הזה לגברת שפגשתי השבוע בטיב טעם שראתה לנכון לפצוח בהרצאה דקדוקית מאולתרת (המוכרת האומללה אמרה ארבע במקום ארבעה), בעוד התלמידה השבויה והנבוכה שלה רק ביקשה לשוב לעבודתה, כשניסיתי להעיר לה בשקט חטפתי גם אני על הראש. יש נלהבי שפה והם חביבים עלי מאוד אבל יש כאלה שפשוט משתמשים בה ככלי להשפיל אחרים.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אף אני חונכתי כך, ואף הנחלתי לילדי.
    שפה מופלאה לנו, וגם ספר תנ"ך בעל לשון ייחודית.
    הבה נשמור עליהם בעולם התהפוכות.

    • זה כמובן שיקול לצד אחד (כן להעיר). ועדיין, עולה השאלה אם הערות ותיקונים הם הדרך האפקטיבית ביותר לשמור על עושר השפה והמאפיינים שלה, או שיש דרכים אחרות אפקטיביות יותר – כמו הצבת דוגמה של שפה יפה ועשירה ועידוד קריאה. גם ברמת הילד היחיד, אגב, הרי מציעים לא לתקן מפורשות כאשר הילד שוגה, אלא לענות במשפט עם הצורה הנכונה ("הנה שתי ברווזים", "נכון, הנה שני ברווזים"). ייתכן שזה נכון גם ברמה כללית יותר.

  6. היי שלומית, חידשת לי בעניין שני סוגי המסה. אשר לגרביים, האוזן שלי כל כך רגילה ל״גרביים קצרות״… שממש קשה לי להרגיל את עצמי לצורה הנכונה. ועם כל אהבתי לעברית נכונה, אני נאנחת, מושכת בכתפי וממלמלת לעצמי, ״שאלה תהיינה כל הצרות שלי בחיים״ 🙂

  7. רדליך משה permalink

    מעניין. אותי מטריד יותר דיבור שגוי ברדיו ובעיקר ב"חדשות". הקריינים תמיד אומרים שני מיליון וחצי (חצי מה? חצי שק תפוחים?). זה מנוגד למה שלמדתי עוד בתיכון ולהגיון המתמטי של פתיחת סוגרים. לפני שנים אחדות פניתי לרדיו במכתב אך הם ענו שיש להם יועצת לשונית ואם היא אינה מעירה להם אזי הם מקריינים היטב. אז לא היה לי מחשב וקיבלתי(למרות שזה צרם באוזני). כיום אני מקושר עם האקדמיה ולשאלתי היא אישרה את טענתי שיש לומר שניים וחצי מיליון. אזי היועצת הלשונית כנראה "נרדמה בשמירה".

  8. אלישבע permalink

    ואני זוכרת סיפור מן החיים על ילד קטן, ממש צעיר, שרכש שפה טובה ועשירה וכשזעק פעם מראש מתקן בגן השעשועים: "הצילו, אני חרד עד אימה"! אמר מי שאמר בגאווה: " ראיתם, שמעתם איזה מותק! איזו שפה יש לו…"

  9. וואו. מעניין בכלל, ומעניין בפרט, לבוא קצת באיחור….
    ולראות את כמות התגובות המעידה על הרגשות שהרשומה הזו מעוררת.
    רק בשבוע שעבר, בחזרה לקראת טקס יום הזיכרון, התלבטתי נורא,
    הבחור המוכשר בצורה בלתי רגילה ששר שיר יפיפה וליווה עצמו בקלידים,
    ביטא את ה'סגול במקום חיריק' הזה והרס לי את כל השיר.
    להגיד או לא להגיד? זה באמת ישנה? הוא באמת יכול לשנות? ובכלל, מי שמני?
    וחוץ מזה שבדיוק השבוע קראתי את פגמליון בתרגומו המתוק של יונתן רטוש. אוי איזה ממתק!!!

    • תודה רבה, מיכל! ה"סגול במקום חיריק" צורם לאנשים כל כך שיש קבוצת פייסבוק בנושא… בהקלטות ובהופעות מקצועיות יש (לפחות בדרך כלל) הדרכה מקצועית איך לבטא נכון. אגב, בביצוע של אילון לוי המקסים לשיר הקרציות אפשר לראות שהעברית שלו טובה מדי, בעצם, לשיר הזה: בבית השני הדובר אומר ש"יש קבצן חדש בשׁדרה" והמורה מתקנת לו "שׂדרה, אומרים שׂדרה!". אילון, ילד מבית טוב, לא טועה כבר בשורה הראשונה, כלומר שר "שׂדרה" כבר בשורה הראשונה של הבית. בהקלטה מקצועית היו מנחים אותו לבצע את הטעות 🙂

      ובנוגע לחזרה לטקס ליום הזיכרון, אני חושבת שאילו הייתי שומעת דבר כזה בחזרה, ולא בהופעה, אולי כן הייתי מתקנת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: