באתי, צפיתי, קראתי

בני הלל, בן התשע, קרא את הספרים הראשונים בסדרת הארי פוטר ואחר כך התוודע לסרטים ולמשחק המחשב. אביגיל, הצעירה ממנו בשנתיים, התקדמה בסדר הפוך: קודם הצטרפה להלל במשחק באקס-בוקס וכך הכירה את הרמיוני, הארי ושאר החבורה, ואחר כך הגיעה לספרים.

הסדר הזה חזר גם בהיכרות שלה עם יצירה קלאסית וותיקה בהרבה, "לאסי חוזרת הביתה". בגיל שש ראתה את הסרט "לאסי" (גרסת 2005, שחובבי "משחקי הכס" ישמחו לגלות בה את פיטר דינקלג'). רק אחר כך קראנו יחד את הספר. אביגיל הייתה מרותקת, אף שהספר מתאים בעצם לילדים גדולים יותר: הוא אטי ומהורהר, יש בו לא מעט תיאורי נוף, ולאורך רוב הספר לאסי נמצאת לבדה ועושה את דרכה הביתה, בלי הרבה אקשן עלילתי ועם מעט מאוד דיאלוגים. ובכל זאת, אביגיל נהנתה מאוד מהספר, הזדהתה עם הדמויות וכשסיימנו רצתה לקרוא אותו שוב. כשחשבתי על כך, עלה על דעתי שאולי הסרט שימש לה כהכנה לקראת הספר. אחרי שפגשה את הסיפור בצורה ויזואלית, הכירה את הדמויות וחיבבה אותן, הייתה לה מוטיבציה להתמודד עם הסיפור המוקרא, וההיכרות עם העלילה עזרה לה לעקוב אחריה גם כשהתארכה מפורמט של 100 דקות לפורמט של קריאה מדי ערב במשך כמה שבועות.

בקרב מבוגרים, היחס לסרטים ולסדרות טלוויזיה המבוססים על ספרים הוא לעתים קרובות אמביוולנטי, ואנו מרבים לשמוע ש"הסרט ממש לא משתווה לספר" ואפילו "הרס את הספר" (בהקשר זה נתקלתי בהמלצה מפתיעה לנסות לראות את הסרט תחילה, ורק אחר כך לקרוא את הספר, וכך יש סיכוי גבוה יותר ליהנות משניהם). ביחס לילדים, ישנה נטייה להציב "קריאה" כניגוד ל"מסכים" (צפייה או משחק) ולראות את המסכים כמכרסמים בזמן וברצון לקרוא. לא אכנס כאן לעומק הסוגיה (אם כי גם בעבר, לא כל הילדים ואף לא כל המבוגרים נהנו דווקא לקרוא; תמיד היה מי שהעדיף פעילויות אחרות וטוב שכך). אבל הצפייה באביגיל הביאה אותי לחשוב על ספר, סרט ומשחק כעל סינרגיה, דרכים שונות לחוות את היצירה המחזקות ומשפרות זו את זו. ראייה כזו אולי גם מתאימה יותר לעידן האינטרנט, שבו אנו מרבים לפגוש טקסט ווידיאו זה לצד זה.

העובדה שסרט המבוסס על ספר מגביר את העניין בספר, ואת המכירות שלו, היא תופעה ידועה. בידיעה הזאת מ-The Atlantic מתוארים נתונים שמקורם בתוכנה המשמשת מורים אמריקאים כדי לעקוב אחר חומר הקריאה של תלמידיהם. המטרה היא לסייע למורים, להורים ולספרנים לזהות ספרים שילדים ירצו לקרוא, ולהמליץ עליהם. כשליש מבתי הספר בארצות הברית משתמשים בתוכנה, וכמות הנתונים שנאספת היא בקנה מידה אמריקאי – מיליוני תלמידים, 330 מיליון דיווחים על קריאת ספרים ב-2014. הנתונים האלה מצביעים על קפיצה עצומה בשיעור הקריאה של ספרים מסוימים (אם כי לא כולם) במקביל להשקת הסרטים המבוססים עליהם. הנה, למשל, הגרף המתאר את מספרי הקוראים של "משחקי הרעב". העמודה הכתומה היא של החודש שבו הושק הסרט.

הסיבה הפשוטה והברורה ביותר לעליית העניין בספר בעקבות הופעת הסרט המבוסס עליו היא הפרסום הרב והיקר לסרטים – שתקציב הפרסום שלהם גדול בכמה סדרי גודל מתקציב הפרסום של ספרים. הספרים, אם כך, רוכבים על תקציב הפרסום של הסרטים. אך לדעתי יש קשר עמוק יותר בין המפגש עם הסרט למפגש עם הספר. במקרים רבים אף לא מדובר רק בצמד הבינארי ספר-סרט (או ספר-סדרת טלוויזיה) אלא גם במשחקי מחשב, באפליקציות ובמרצ'נדייז למיניהם – ולצדם גם תחפושות ומשחקי דמיון. מעניין לראות את כל אלה לא כמתחרים, אלא זה לצד זה: היבטים שונים של אותה יצירה שכל אחד מהם מסקרן את הצופה/קורא ומושך אותו לחוות את האחרים.