Skip to content

לתרגם את התנ"ך לעברית ואת דון קישוט לספרדית

ספטמבר 12, 2015

 

don-quixote

 

תרגום חדש של "דון קישוט" ראה אור לפני שבועות אחדים – תרגום לספרדית. אמנם, "דון קישוט", או "דון קיחוטה", נכתב כמובן מלכתחילה בספרדית, אך מאז ראה אור בראשית המאה ה-17 חלפו, בכל זאת, יותר מ-400 שנה. הספרדית, כדרכן של שפות, השתנתה מאז, ונוצר פער בין הספרדית של ימינו לבין השפה שבה נכתב ספרו של סרוונטס, הנחשב לרומן המודרני הראשון.

הסופר והמשורר אנדרס טרפייאו הקדיש כמעט 14 שנה לכתיבת נוסח של "דון קישוט" המותאם לקוראים בני ימינו. התוצאה הגיעה במהירות לרשימת רבי המכר בספרדית, אך גם עוררה מחלוקת מרה ואף הוכרז כי היא "פשע נגד הספרות". טרפייאו ותומכיו טוענים כי דוברי ספרדית כיום אינם יכולים להבין את הרומן המקורי בלי להיעזר בהערות שוליים; כי רבים לא קראו את הרומן, או התחילו והתייאשו, משום שהתקשו להתמודד עם השפה; שתלמידים נאלצים לקרוא את "דון קישוט" בבית הספר, וזוכרים זאת כחוויה לא-טובה; וכי לא סביר שבכל שפה אחרת יוכלו הקוראים לקרוא תרגום קריא ועדכני של "דון קישוט" – אך לא בספרדית.

מן הצד הנגדי, לעומת זאת, טוענים כי השפה היא חלק מהותי מהיצירה, שיש להכירו ולהתמודד עמו, וכי ברגע שקיימת "גרסה קלה", אנשים יפסיקו לקרוא את המקור. הסופר הפרואני זוכה פרס נובל מריו ורגס יוסה, הנמנה עם תומכי התרגום החדש ואף כתב את ההקדמה לספר, ענה על טענה זו כי מי שקרא בהנאה את התרגום, אולי ירצה להעמיק את היכרותו עם היצירה ולקרוא אותה גם בצורתה המקורית.

פשעים ועברות קלות

הדיון כולו, שהתוודעתי אליו לראשונה במדור המצוין חיי מדף של ירין כץ, נראה לי מוכר עד מאוד. הטיעונים – כולם עד אחד – הופיעו בדיון סוער שהתחולל בארץ לפני שנים אחדות, כאשר ראו אור הכרכים הראשונים של תנ"ך רם – תרגום של התנ"ך לעברית בת ימינו. התרגום (או ה"תרגום") נעשה ביוזמתו של המו"ל רפי מוזס, והוא פרי עטו של אברהם אהוביה, מורה ותיק לתנ"ך, חוקר מקרא, מנהל בית ספר ומפקח, שהלך לעולמו ממש בתחילת חודש זה. שלא כמו הגרסה החדשה של "דון קישוט", התרגום לעברית בת ימינו מופיע בתנ"ך רם לצד הטקסט המקראי המקורי, פסוק מול פסוק, כפי שעושים לעתים בתרגומים של שירה, כך שהקוראים יכולים לקרוא את הטקסט החדש ולהשוותו למקור. בינתיים ראו אור תרגומי התורה ונביאים ראשונים, ועל פי התכנון אמורים לראות אור גם נביאים אחרונים וכתובים.

תנך רם מקור מול תרגום

כמעט מיותר לציין את ההבדלים בין ספר הספרים לדון קישוט – המקרא הוא טקסט עתיק שנכתב לאורך תקופה ארוכה מאוד ובידי מחברים שונים, מקיף מגוון רחב של ז'אנרים וסגנונות כתיבה ואפילו יותר משפה אחת (חלקים מהתנ"ך כתובים בארמית), וכמובן הוא בעל חשיבות דתית. לעומת זאת, מבחינה לשונית ותרבותית, יש גם דמיון מסוים בהתייחסות אל שתי היצירות: לשתיהן מעמד קאנוני, ושתיהן נחשבות לטקסטים שדוברים מן השורה של השפה (עברית או ספרדית) אמורים להיות מסוגלים לקרוא – בדומה ליצירות שייקספיר באנגלית, ובניגוד למשל ל"באוולף" (אנגלית עתיקה) או ל"סיפורי קנטרברי" (אנגלית תיכונה). למרות ההבדלים, אם כן, מעניין להבחין בדמיון בין שתי סיטואציות התרגום ובין הדיונים שהתעוררו בעקבותיהן.

בדיון הסוער שעורר תנ"ך רם השתתפו, בין רבים וטובים, פרופ' מנחם פרי ואורי אורבך בפינה הכחולה, להלן פינת המתנגדים, ואברהם אהוביה עצמו, וכן פרופ' גלעד צוקרמן ועמיתתו ד"ר גתית הולצמן, בפינה האדומה, או פינת המצדדים.

"דון קישוט" המעודכן זכה כזכור להיקרא "פשע נגד הספרות"; כך גם תנ"ך רם, שמנחם פרי כינה אותו "מפגע תרבותי, סכנה לספרות העברית ואירוע חבלני בקנה-מידה לאומי". בדומה לטענה כי שפתו של "דון קישוט" המקורי היא חלק אינטגרלי מהיצירה, ועל הקוראים להתמודד עמה, טוען פרי: "גם אם יש זרות בלשון התנ"ך, צריך ואפשר להפנים אותה, כמונו בצעירותנו, ובגיל שעדיין קל ללמוד לשונות". על תרגום "דון קישוט" נאמר "אי-אפשר לעוות את טעמן של מילותיו של הכותב הגדול ביותר של שפתנו" – ולדברי אורי אורבך "מוטב לתלמידי ישראל … [ש]לא יתפתו לתרגום המילולי שמעקר את הקצב ומוציא את הטעם ואת הנשמה". שם טענו כי מרגע שקיימת גרסה קלה ועדכנית, אנשים לא יקראו עוד את המקור – וכך גם אצלנו: "ברגע שיוכנסו ספרים כאלה לבתי הספר, שום תלמיד לא יקרא את המקור" (פרי).

(בדיון אצלנו הופיעו כמובן טיעונים נוספים, כגון שתרגום הוא בהכרח גם פרשנות, קל וחומר כאשר הטקסט הוא עתיק ולא-ברור; סביר להניח שנושא זה עלה גם בדיון על יצירתו של סרוונטס, אף שאינו מופיע בדיווחים הקצרים שקראתי, שהופיעו באנגלית.)

ספר איוב בצרפתית

גם כמה מטיעוניהם של מצדדי התרגום דומים. שם טוענים כי קוראים בני ימינו אינם מסוגלים לקרוא את "דון קישוט" בלי הערות שוליים, וכאן טוענים כי קוראים בני ימינו אינם מסוגלים לקרוא את התנ"ך בלי פרשנות. כאן וגם שם טוענים כי הטקסט המקורי אינו נגיש ואנשים נמנעים מלקרוא אותו: "אנשים מבקרים בהיכלי מוזיקה ותיאטרון, ואין קוראים תנ"ך, כי אין מבינים אותו," כותב אהוביה בדיון בעקבות מאמרו של פרי (בתגובות למאמר, למטה). "זאת תופעה ישראלית. האדם האינטליגנטי פונה אל מקורות הרוח, ואינו פונה אל ספר הספרים. זה מצבו של עם הספר בדורנו. חשבנו לעזור לו להתקרב אל אוצרו באמצעות התרגום." גם בספרד וגם בישראל טוענים שהמפגש של תלמידים עם הטקסט המקורי איננו מוצלח, ואף משניא אותו עליהם. שם וגם כאן טוענים שהמצב שבו בכל שפה אחרת אפשר להכין תמיד נוסח חדש ועדכני, מלבד שפת המקור – הוא אבסורדי, וכי במצב זה דווקא דוברי הספרדית מתקשים לקרוא את "דון קישוט" ודוברי העברית – את התנ"ך.

על סוגיית תנ"ך רם ולימודי התנ"ך בישראל כתבו גלעד צוקרמן וגתית הולצמן מאמר נרחב. לדידם של צוקרמן ועמיתתו, כמובן, השאלה אם נדרש תרגום של התנ"ך ללשון ימינו היא פשוטה יחסית, כי לטענת צוקרמן, השפה המדוברת כיום בישראל איננה עוד עברית אלא ישראלית; ובהיותן שפות שונות, ברור שנדרש תרגום. בעיניי מעניינת במיוחד אנקדוטה המופיעה במאמר, על ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר. כאשר נפטרה אמו, ניסה קלוזנר לקרוא בספר איוב, אך התקשה בכך כל כך שלבסוף קרא את תרגומו לצרפתית! "מצד הלשון," סיפר קלוזנר, "הכל היה כאן פשוט ומובן, באופן שיכולתי לכוין את כל מחשבותי אל הרעיון, להתפעל מרוממותם של הויכוחים ולמצוא נוחם בצרה." אם זוהי עדותו הכנה של קלוזנר, ממחיי השפה העברית, מה יגידו אזובי הקיר? ואם כך – שואלים צוקרמן והולצמן – האם לא מוטב לקרוא תרגום לעברית בת ימינו מאשר לצרפתית?

… ואת שייקספיר לאנגלית

תהיתי אם גם יצירותיו של שייקספיר, בן זמנו של סרוונטס ואשר יצירותיו נחשבות לקאנוניות באנגלית בדומה ל"דון קישוט" בספרדית, זכו לתרגום לאנגלית בת ימינו – ואכן כן.

רומיאו ויוליה ספרקנוטס

מעניין אפוא להבחין באוניברסליות של התופעה – טקסטים קאנוניים, אף אם שונים מאוד באופיים ובגילם, שכבר אינם נגישים לחלוטין אך עדיין אינם בלתי-נגישים לחלוטין (כמו "באוולף"), ומכאן הניסיון לתרגמם לשפה עדכנית והוויכוח סביבו. ומעניין להבחין שעם כל ייחודם של העברית ושל התנ"ך, בסוגיה זו אנו "עם ככל העמים".

שנה טובה!

תשעו שנה טובה משלומית עוזיאל

37 תגובות
  1. זאב רז permalink

    מאמר מרתק ויפה ודיון חשוב מאד.
    חבל שלא הזכרת את הצעתו של אסף ענברי בנושא זה בדיוק שאכן עוררה סערה גדולה.
    שנה טובה!!

  2. הזכרת שבדיון על תרגום התנ"ך התייחסו לכך שתרגום הוא בהכרח פרשנות. ובכן, האם לא קיים גם פירוש רש"י? קאסוטו? כלומר במה שונה תרגום רם מפירוש רש"י או קאסוטו? -רק בהגדרה ובסגנון. בשני המקרים מופיע לך הפירוש (בין אם בדברי הסבר או ב"תרגום") לצד הטקסט המקורי.
    אני טועה?

    • גל – ראשית לדעתי אתה צודק, בדיוק משום שהטקסט המקראי מופיע לצד התרגום, כך שהתרגום לא תובע מהקוראים לקבל אותו אלא מזמין אותו להשוות ולבדוק. למעשה זה מה שהמתרגם והמו"ל שאפו שהקוראים יעשו.
      עם זאת, אי-אפשר להתעלם מההבדל בין תרגום, פסוק-פסוק, לבין פרשנות – גם אם זה בהגדרה ובסגנון, כפי שכתבת, הם חשובים. הפרשנות מופיעה באופן מסורתי מתחת או מסביב לטקסט המקורי (מקרא או גמרא), באותיות קטנות יותר, כלומר מבחינה חזותית – בצורה צנועה, שאינה מתיימרת להיות שווה לטקסט המקורי או להחליף אותו. כאשר הטקסט החדש מוצב לצד המקורי, בגודל כמעט שווה, האמירה החזותית היא אחרת והתגובה בהתאם.
      מעבר למסר החזותי, גם עקרונית "תרגום" הוא יומרני יותר מ"פרשנות". הפרשן אומר מה הבין מהטקסט המקורי, מה דעתו. המתרגם מנסח את כל הטקסט מחדש, ובכך מבטא ביטחון רב מאוד שהבין הכל והבין "נכון", ושהטקסט שלו שקול למקורי. כלומר ממד הפרשנות כאן מוסתר, פחות ברור לקוראים שמדובר בפרשנות אחת מבין רבות אפשריות, ונראה כאילו מציעים להם "אותו טקסט בשפה אחרת", באופן "אובייקטיבי". מכאן הבעייתיות.

  3. דיון חשוב
    ולגבי איוב ספציפית: גם מי שמבין אותו מילולית מתקשה להבין את הטיעונים – ולא רק בגלל השפה, זה ספר שכל תרגום שלו יצטרך לכלול מידה רבה של פרשנות (אני אישית קראתי אותו עם מילון ואוסף פרשנים, ולא מעט פעמים הבנתי אותו אחרת מכולם)

    • אוהד, בלשונם של צוקרמן והולצמן – "ספר איוב הוא אכן מן הקשים והסתומים שבספרי המקרא". שני הצדדים בוויכוח יכולים לגייס את העובדה הזאת לטובת טענתם – המצדדים בתרגום יכולים לטעון שטקסט קשה זקוק לפישוט יותר מטקסט ברור וקריא יותר, כמו נניח רוב פרקי "בראשית"; ואילו מתנגדי התרגום יכולים לטעון שטקסט כזה, שאפשר להבין אותו בדרכים שונות, צריך לפרש ולא לתרגם (אם יש ברירה, ולדוברי עברית, בניגוד לדוברי פינית נניח, יש ברירה).

  4. ריב דומה היה כששטיינזלץ סיים את פרויקט התלמוד שלו (שלא נוגע בטקסט המקורי, אבל כן מתרגם אותו) http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/176/799.html
    היום כבר ראיתי תשובות של רבנים שאומרים ששטיינזלץ זה לעצלנים,.. אבל אפשר ללמוד איתו, ומי יודע, אולי ברבות הימים הטקסט שלו יחשב קנוני בדיוק כמו הפרשנות של רש"י שהיום מקובלת כחלק של ממש מהטקסט.
    (קאסוטו אגב, למייטב ידיעתי מעולם לא הוכר ב"בסדר" על ידי כל מיני שומרי חומות מטעם עצמם)

    • אכן, על קסוטו כתבה עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית", שבאה מבית דתי, כך:

      "את קסוטו נאסר עלינו להביא כלל לבית הספר, החל מהיסודי, כדי שחלילה לא ניחשף לפרשנות ביקורתית-משכילית. אני זוכרת בפירוש מורה אחת נוזפת בתלמיד שהביא אותו לבית הספר ואומרת לו שאסור להשתמש בו. כששאלתי עכשיו את אבי וגיליתי שיש לו כמובן בבית עותק מצהיב, הופתעתי לרגע, בנאיביות ילדותית ממש – אצלנו בבית? קסוטו?! זה מותר?!"
      בכלל, שווה לקרוא את הפוסט בנושא תנ"ך רם ב"רפובליקה" – הפניתי אליו בגוף הפוסט, והנה שוב הלינק.
      http://www.lit-republic.co.il/?p=1988

  5. רדליך משה permalink

    קטונתי מכל בעלי הדעה הגדולים ממני ולא אכביר במילים שכבר נאמרו.אני מסכים עם גל ואוסיף רק כי פישוט והקלה של טקסט הם גאוניות גם אם הם פרשנות.תמיד אדם יכול להתמודד עם המקור אם הוא יכול ומסוגל לכך.למשל רבי עקיבא אמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" והילל הזקן פישט ואמר "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה.זו כל התורה כולה".

    • משה, אני מסכימה איתך מאוד. גם קורט וונגוט שם בפיו של מדען בספר "עריסת חתול" את הקביעה "מדען שאינו יכול להסביר לבן שבע מה הוא עושה, הרי זה שרלטן" (הציטוט מהזיכרון) – והיכולת לפשט ולתמצת חשובה כמובן בכל תחום.
      שנה טובה ומתוקה גם לך!

  6. רדליך משה permalink

    שנה טובה .טובה ושמחה מהקודמת.

  7. אכן דיון חשוב, ופוסט מעניין. תודה.
    זה שנים שאני מתעתדת לקרוא את התנ"ך מההתחלה עד הסוף, בכדי להנות מחדש מקטעים שזכורים לי מבית הספר היסודי, לגלות חלקים מעניינים אחרים, ולהרשות לעצמי לרפרף על חלקים משעממים או סתומים.
    סופסוף ירד לי האסימון שזה לא הולך לקרות, אלא אם כן אחזיק את הספר על שולחן הכתיבה שלי או על השידה שליד המיטה, ואקרא בכל פעם איזה פרק או שניים.
    מכל מקום, נכון לשעה זו, החלטתי מתייחסת לתנ"ך כפי שהוא. ועל כל צרה, אם אני דווקא רוצה, יש לי את קאסוטו בבית.

  8. אחת החוויות הנפלאות שלי היה לקרא את היצירה הפלמית / הולנדית Till uilenspiegel במקור . אם חסרה לי הבנת מילה [ולא היו רבות חיפשתי במילון. [עלי לציין שאני דוברת הולנדית מילדות.] מרים

    • מעניין מתי נכתבה היצירה ההולנדית – הסתכלתי עכשיו ולטיל אוילנשפיגל יש היסטוריה מסובכת… (אגדות עם, אחר כך גרסה אלמונית בגרמנית גבוהה, אחר כך רומן של שארל דה קוסטר…). אני קראתי את העיבוד של אריך קסטנר, בתרגום לעברית כמובן. "מה אתה אופה?" "ינשופים וחתולים!".

  9. את התנ"ך קוראים בעזרת רוח אלוהים, כי זה עולמו, ואז מבינים הכל אפילו את איוב….

  10. רפי מוזס permalink

    תודה רבה, שלומית, על רשימה מצוינת והגונה. 🙂
    ושנה טובה.

  11. מצחיק שהזכרת את אריך קסטנר באחת התגובות כאן, כי גם התרגום החדש שעשה מיכאל דק ל'שלושים וחמישה במאי', נחשב בעיני מעריצי הספר השרופים למעין חילול קודש, ולעניין התנ"ך ודון קישוט ודומיהם, זה קצת כמו אלה שראו סרט וחושבים שזה כאילו קראו את הספר (יש סצינה כזו בסיפור 'ארוחת בוקר בטיפני'ס' וגם במקרה של הסיפור יש כאלה שחושבים שהסרט מספיק ולא יודעים שזה אחד הסיפורים הכי יפים בעולם ושהוא שונה מאוד מאוד מהסרט). ואם היתה סידרת טלויזיה 'התנ"ך'? אז בטח הספר כבר לא היה נקרא יותר :- )

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    רותקתי למאמר החביב. תודה שהבאת אותו.

  13. תודה על מאמר מעניין מאוד!

    גם היצירה החשובה ביותר של הברוק הגרמני ומה שנחשב כרומן הראשון בגרמנית, ״סימפליציזימוס ההרפתקן״, תורגמה לפני שנתיים או שלוש לגרמנית מודרנית. לא זכור לי דיון סוער בעניין בגרמניה (אבל אולי לא עקבתי מספיק). למיטב ידיעתי זה פשוט התקבל כתרגום לכל דבר ועניין.

    https://en.wikipedia.org/wiki/Simplicius_Simplicissimus

    • תודה, גדי! תודה גם על ההפניה ל"סימפליציזימוס" – לא שמעתי עליו לפני כן. נשמע קצת כמו "קנדיד", שהוא כמובן מאוחר יותר.
      מעניין באמת, העניין הזה של ההתקבלות. ניסיתי לבדוק איך קיבלו את התרגום/עיבוד של מחזות שייקספיר לאנגלית בת ימינו; כל האנגלו-סאקסים ששאלתי או שלא הכירו כלל את התרגומים האלה, או שידעו רק שהם קיימים וזהו. אולי רלוונטי פה האופי של ההוצאה לאור – SparkNotes, הוצאה שמתמחה בחומרי עזר לתלמידים. התרגומים של שייקספיר כנראה נכנסו לנישה הזאת של חומרי עזר לתלמידים, ואם אני לא טועה אפילו ספציפית ללומדי אנגלית כשפה שנייה, ואולי גם משום כך לא הצלחתי לגלות מחלוקת סביבם. לעומת זאת Destino, שהוציאה לאור את הנוסח העדכני של דון קיחוטה, היא הוצאה מכובדת מן השורה, כלומר הספר לא הופק ולא שווק כמהדורה לתלמידים אלא לקהל הרחב. אבל גם תנ"ך רם נועד במידה רבה לתלמידים, ובכל זאת עורר התנגדות רבה…

  14. נוגה גורביץ permalink

    אני היתי מקריאה תנך כל שבוע ביום שישי בקבלת שבת בגן שלי וכתלמידה של מלכה הס עשיתי זאת ישר מתוך ספר התנך כשאני מצמידה מילה נרדפת למילה לא מוכרת.
    כך שמעו הילדים את שפת התנך. הגן גן בולבול בקיבוץ גנוסר.

    • כן, שמיעה של שפת התנ"ך מגיל צעיר תורמת לכך שתהיה מוכרת והצורות הלשוניות הייחודיות לה יהיו מובנות. מישהי סיפרה פעם שהיא הקריאה כך לילדיה סיפור של עגנון – בהתחלה בהחלפה של מילים וצורות לשון לא-מוכרות במוכרות יותר, ובהדרגה את הטקסט המקורי, עד שלבסוף הילדים סירבו לשמוע סיפור של עגנון כי הוא לילדים קטנים…

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אסף ענברי הציע לפני כשנתיים-שלוש להעביר טקסטים קנוניים שלנו (מנדלי מו"ס למשל) לעברית בת זמננו. גם אז התלקח פולמוס דומה.
    במקרה של התנ"ך אני סבור שהמכשול העיקרי איננו הלשון – עובדה שלדור שלי לא היה קושי מיוחד בכך. ההבדל הוא ברוח הזמן – אנו אהבנו את ספר הספרים, כי הוא היה חלק מהתקומה; בשביל הדורות האחרונים המקרא הוא חלק מהכפייה הדתית ולכן הם מתרחקים ממנו ויתרחקו גם מתנ"ך רם. ר' למשל ההבדל בין שירתם של דוד אבידן ודליה רביקוביץ הספוגה בלשון המקרא ללשונם של יונה וולך ומאיר ויזלטיר. אמנם וולך ורביקוביץ נולדו בהפרש של 8 שנים בלבד, אבל כפי שעמיחי כבר לא היה שייך ל"דור הפלמ"ח", כך וולך כבר חשה רוח אחרת וכתיבתה מתרחקת מהקשרים מקראיים.

    • ההערה בעניין הקישור בין התנ"ך לכפייה הדתית נראית לי נכונה מאוד. ונכונה עוד יותר לגבי התלמוד.

  16. אלף תודות על המאמר המאלף שבעוונותיי נחשפתי אליו חודשים הרבה אחרי פרסומו.
    אני חושב שהתרגום הוא המסקנה הסופית, ההחלטית והחד משמעית של התהליך הפרשני. בספרות מחקר המקרא מקובל להביא את תרגום הטקסט המקראי לצד העיון הפרשני. העיון מספק הצצה לסדנת האמן של הפרשן – למקורותיו, להתלבטויותיו, לספקותיו, להכרעותיו. לעתים, ההתמודדות עם הטקסט המקראי – נוסף על הקשיים שמעמידה שפה עתיקה ותקופה קדומה – היא גם התמודדות עם תולדות ההתקבלות שלו, עם מסורות פרשניות רבות ומגוונות שצמחו מתוך אדמתו הפורייה של המקרא.
    ההבדל העקרוני בין פירוש רש"י, למשל, ובין תנ"ך רם, הוא בשאלה זו, של מסורת וספקנות: רש"י מביא בפסוקים רבים מאוד כמה אפשרויות פרשניות, והוא נמנע מלהכריע ביניהם. רש"י קשור בעבותות למסורת הדרשנית של חז"ל ומרבה לצטט ממנה. רש"י הוא בן זמנו ומתפלמס עם הפרשנות הנוצרית של המקרא, לעתים באופן נואש ממש – רש"י ממען את פרשנותו לקהילה שזקוקה לה אנושות. תנ"ך רם אינו פולמוסי, אינו נושא על כתפיו את עול המסורת – לטוב ולרע – אינו מתלבט. אין בו דבר נואש. בלשון יבשה ונחרצת הוא פורם -לא אחת ביד גסה – את סבך הטקסט המקראי, פורט אותה לפרוטות עברית בהירות וצחיחות מתוך תשוקת הנהרה גדולה, שמסגירה את החשש מהסתום והעמום, שהוא, לעתים, קסמו של המקרא.

    תודה.

    • מתן, ברוך הבא לבלוג ותודה על התגובה המעניינת! אני שמחה שנהנית מהפוסט.
      כמובן, למי שרוצה ויכול להתעמק, שמעוניין להכיר לא רק את הטקסט המקראי אלא גם פרשנויות לו – תנ"ך רם הוא לא המקור המתאים. מן הסתם, מוזס ואהוביה גם לא ייעדו את תנ"ך רם שלהם לחוג למקרא באוניברסיטה, ואפילו לא לתלמידים לבגרות מורחבת בתנ"ך. המטרה היא להציג גרסה של המקרא בעברית נגישה לכול (ובכלל זה למשל ילדים ועולים חדשים), ומי שיקבל תיאבון וירצה עוד – מה טוב, "צא ולמד".

      מעניין מה שכתבת על "תשוקת הנהרה גדולה, שמסגירה את החשש מהסתום והעמום". תנ"ך רם אינו התרגום הראשון שיש מי שמזהים בו רצון לפשט ולהנהיר. כמובן, לעתים הפישוט הוא בלתי נמנע (לעתים בחירת המילים או המבנה התחבירי של המקור יוצרים עמימות, כמה דרכים אפשריות להבין את הנאמר, והתרגום מחייב בחירה ביניהן). ברור גם שאם מונח או שם הוא מוכר מאוד לקוראי המקור, אבל לקוראי התרגום הוא אינו מוכר (כמו שם של מגיש חדשות או רשת מסעדות, נניח) אזי יש מקום להוסיף הנהרה קלה. אבל במקרים רבים נדמה לי שהמתרגם, או המתרגמת, פשוט אינם מוכנים לסבול את העמימות של המקור, ומבהירים אותה בתרגום מבלי שהייתה בעצם סיבה מיוחדת לעשות זאת. מעניין להגיע לסוגיה הזאת מן הזווית של תנ"ך רם.

      משהו על העניין הזה כתבתי כאן https://shlomitouziel.wordpress.com/2011/11/11/%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA/

  17. ועוד עניין קטן: פירוש קאסוטו לתנ"ך הוא בעצם פירושו של אליה שמואל הרטום. המוציא לאור, מטעמים שיווקיים, הוסיף את שמו של הפרופסור המהולל קאסוטו למהדורה, ומאז הוא ידוע כ"תנ"ך קאסוטו".

    • מעניין. אני רואה עכשיו בוויקיפדיה שהרטום היה "גיסו ותלמידו" של קאסוטו, ושההוצאה הציגה את הפירוש כ"פירוש שנעשה על פי שיטת קאסוטו". אני זוכרת באמת את שמו של הרטום מהספרים עצמם, מימי בית הספר. סיפור נחמד : )

  18. באיטלקית ההבדל בין לתרגם ולבגוד קטן מאוד הנה 1לתרגם לבגוד TRADIRE .TRADURE

Trackbacks & Pingbacks

  1. ספרות ברשת: הוכרזה הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר; סופרי מתח מכל העולם כותבים על החשיבות של אגתה כריסטי; פרוייקט מיוחד של תרגום קלאסיקות ספרדיו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: