Skip to content

מסע הסוכר לארץ ישראל: מערבית לאנגלית וממנה לעברית

יולי 13, 2015

Sugar_Bowl

והרי סוגיה מעניינת ומתוקה כאחת: כיצד נכתוב בעברית את שם הסוכר הנקרא באנגלית arabinose? הסוכר קיבל את שמו מ"גומי ערבי" (שרף המופק מעץ שיטה ומשמש בתעשיית המזון), שממנו בודד לראשונה. כלומר, אילו סוכר זה היה מקבל את שמו בעברית, הוא מן הסתם היה "ערבינוז", כמו "עֲרָב". אבל השם הוא מונח מדעי שנטבע בסוף המאה ה-19 ונכתב באותיות לטיניות. ובאותיות לטיניות, כמובן, אין אות מקבילה לעי"ן העברית הגרונית. מה הוא צריך אפוא להיות בעברית, ערבינוז או ארבינוז?…

האקדמיה ללשון מציעה כללים לתעתיק מ"שפות שאינן שמיות" לעברית ולהפך, ומערבית לעברית ולהפך. אך כצפוי, הכללים אינם נוגעים בסוגיה של מילה שנדדה משפה אחת לשפה אחרת, שממנה היא מתועתקת (וברור גם למה – אין לזה סוף: השפות מלאות מהגרים, חדשים וותיקים). קל וחומר שהכללים אינם עוסקים במילה שנטבעה בשפה אחת, אך כוללת חלק שמקורו בשפה אחרת, כמו "ארבינוז" (או "ערבינוז"). מכיוון שהמחוקק לא בא לעזרנו, אין מנוס – צריך להתלבט בעצמנו.

תחום התעתיק ככלל אינו חביב עלי, בגלל שילוב תכונות לא מוצלח – הוא גם טכני וגם כפוי טובה. כאילו ההתאמה בין מילים דבורות וכתובות באותה שפה אינה מאתגרת מספיק (ראו למשל כאן וגם כאן), צריך גם למצוא דרך ברורה ככל האפשר לכתוב אותן באלפבית של שפה אחרת! ובכל זאת, תחום התעתיק מציע סוגיות מרתקות – כאן, למשל, תמצאו פוסט של המתרגם והעורך גדי גולדברג בשם "האנה או חנה ארנדט?". כפי שכותב גולדברג, ההחלטה כיצד לכתוב את שמו של אדם נקבעת בדרך כלל לפי שפת אמו. משום כך יצחק רבין הוא באנגלית Yitzhak ולא Isaac. אבל זה אינו השיקול היחיד. לדוגמה, אם תסתכלו בתרגומים הוותיקים לעברית של יצירות סופר המדע הבדיוני היהודי-אמריקאי אייזק אסימוב, תראו ששמו מופיע כך: "י. אסימוב" – יצחק אסימוב, ולא אייזק. אני זוכרת מכתב למערכת שבו התלונן הכותב על הלוקליזציה של שם המחבר, ואת תשובתה התמציתית של הוצאת "מסדה", שהבחירה הזאת נעשתה לפי בקשתו של אסימוב עצמו.

נחזור אפוא לארבינוז. האם יש מילים אחרות שנוצרו בדרך דומה? יש ויש: דוגמה מובהקת מאוד – המילה arabization, השפעה תרבותית ערבית. אם נתעתק מילה זו מאנגלית לעברית, איך נכתוב אותה? היות שכאן, שלא כמו ב"ארבינוז", המילה "ערב" קשורה קשר הדוק למשמעות המילה, הבחירה ב"ערביזציה", בעי"ן, היא מתבקשת ואינטואיטיבית מאוד. ואכן, כך כותבים אותה בפועל.

ומילה אחרת שטיילה מערבית ללשונות אירופיות ומהן לעברית – אלכוהול. מקור המילה בערבית – כֻּחְל היא אבקה דקה וכחולה לצביעת העיניים (כָּחָל או כֹּחַל בעברית). הצורה המיודעת בערבית היא אַלְכֻּחְל, "הכחל". בעקבות המגע בין תרבויות ערביות לאירופיות, התגלגלה המילה ללטינית וממנה לשפות אחרות, תחילה במשמעות "אבקה" ובפרט – כחל, ובהמשך במשמעות נוזל מזוקק ובפרט – המרכיב המשכר שביין. מרכיב זה נקרא כיום אתאנול, ואילו משמעותה של המילה "אלכוהול" התרחבה, והיא מציינת כיום גם אתאנול וגם תרכובות אורגניות אחרות בעלות קבוצת OH-.

כאשר נזקקה העברית החדשה למילה זו, אימצה אותה בצורת הביניים המעניינת "כֹּהֶל" (או "כֹּהַל"). מדוע זו צורת ביניים ולמה היא מעניינת? אילו alcohol הייתה מתועתקת במדויק מאנגלית, נניח, לעברית, היינו מקבלים את הצורה "אלקוהול". אבל לא: אנו רואים שהושמטה תחילית היידוע הערבית "אל", המופיעה במילה זו בשפות אירופיות שונות (alcohol באנגלית, alcool בצרפתית וכו'). כמו כן, המילה תועתקה בכ"ף ולא בקו"ף – גם זו בחירה המעידה על זיהוי המקור השמי ועל רצון לשמור על הדמיון אליו. אבל אם כך, מדוע לא לחזור למילה העברית המקורית, ולקרוא לאלכוהול "כָּחָל" או "כֹּחַל"? זה, כנראה, היה צעד דרסטי מדי, וכך נוצרה צורת הביניים "כֹּהֶל" – המעידה כי מי שטבע אותה זיהה את המקור השמי של "אלכוהול", אך רצה גם שהמילה העברית תהיה דומה למקבילותיה בשפות אירופיות. מאַלְכֻּחְל, כֹּחַל ו-alcohol קיבלנו, אפוא, את הכוהל.

טוב ויפה. אבל מה בעניין הארבינוז/ערבינוז? מה מחליטים בסוף? ובכן, אני הייתי בוחרת בערבינוז. אך לצערנו, השאלה מעט אקדמית: בספרים ובאתרים שונים מופיעה כמעט רק הצורה "ארבינוז", אולי משום שמתרגמים וכותבים של ספרי כימיה אינם יודעים מה מקורה של המילה הזאת.

 

תודה רבה ליאיר אור ולברונק פרלמוטר, שהצטרפו בעניין לדיון ב"ארבינוז" והציעו את הדוגמאות היפות "ערביזציה" ו"אלכוהול".

14 תגובות
  1. זאב רז permalink

    לעניות דעתי, הסיבה לכתיב זה נובעת מאותה סיבה שהקפה הערבי (עם הל) נקרא אצלנו קפה טורקי, למרות שהקפה הטורקי שונה ונחות ממנו מאד.

  2. יאיר permalink

    מעניין מאוד!
    שני דקדוקי עניות (סוף-סוף אנחנו בעסקי טוהר הלשון…)
    א. בגרמנית המילה היא Alkohol , בלי e בסוף המילה, ועם A רבתי כמו בתחילת כל שם-עצם בגרמנית.
    ב. את אתנול הייתי מעדיף לתעתק כך ולא אתאנול, מפני שהאל"ף האמצעית מלמדת על הטעמת האורך ולאו דווקא מחליפה קמץ או פתח. והרי ההטעמה במילה היא מלרע ואיננה על האל"ף האמצעית.

    • תודה, יאיר! אם בדקדוקי עניות עסקינן – אני אינני בעסקי טוהר הלשון, אלא פשוט בעסקי לשון…
      תודה על ההערה הנכונה בעניין האות הגדולה בגרמנית. בעניין ה-e:
      https://de.wikipedia.org/wiki/Alkohole
      אם אינני טועה ההבדל בכתיב הוא בין המונח הכימי לקולינרי.
      האל"ף באתאנול מציינת שהמולקולה נגזרת מאתאן, ethane, שהוא פחמימן רווי (בלי קשר כפול). כלומר זו מולקולת אתאן עם קבוצה כוהלית. "אתן" (או אתילן, ethene) היא מולקולה דומה לאתאן אך בעלת קשר כפול.

      • יאיר permalink

        שאלה מעניינת: האם המוצא הכימי של האתנול יכריע לטובת אתאנול – או שמא, ההגייה הנכונה (תי"ו קצרה) תכריע לטובת אתנול? עם כל הכבוד לכימאים, אני מעדיף שהקוראים (רובם לא-כימאים) יהגו נכון.
        מילה הנהגית בהטעמה אחת מקבלת לא אחת הטעמה אחרת במילה הנגזרת ממנה – והעברית מציבה אל"ף לפי ההגייה. דוגמה: פאתוס (pathos) נכתבת ונהגית באל"ף מוטעמת – אבל פתטי (ובאנגלית אין לכך ביטוי צורני, pathetic) נהגית בפ"א קצרה ולא מוטעמת, ובדין אין אחריה אל"ף.

        • יאיר יקר, אינני בטוחה שהכלל של אל"ף בתנועת a מוטעמת הוא כללי כפי שאתה מתאר, "העברית מציבה אל"ף לפי ההגייה". ראשית, כוונתך כמובן למילים לועזיות מתועתקות לעברית. בתעתיק קשה לקבוע מה נכון ומה לא נכון – אלה אינן מילים עבריות, ולכן ברובן המכריע אינן מופיעות במקורות היהודיים, וגם כללי השורש, המשקל והבניין של העברית אינם רלוונטיים פה. מה כן רלוונטי? אם נסתכל בכללי התעתיק של האקדמיה ללשון, נמצא שהאקדמיה עצמה מייעדת אותם לתעתוק שמות בלבד:
          "כללי התעתיק שלהלן מכוּונים לשמות של אנשים, של מקומות, של מוסדות וכיו"ב מלשונות זרות שאינן שמיות, והם אינם חלים בהכרח על מילים שאולות מן הלעז."
          האקדמיה אף מוסיפה: "שמות שיש בהם מנהג כתיבה מושרש בעברית אפשר לכתוב אותם כמנהגם (כגון טשרניחובסקי, חלם, ליטא)".
          ולעניין סימון תנועת a באל"ף, כללי התעתיק של האקדמיה אומרים כך:
          "תנועת a אפשר לציינה ב־א במקום שהיעדרה עלול לגרום שיבוש בקריאה, כגון קראקס, ובעיקר ראוי לכתבה בשמות קצרים בני שתיים-שלוש אותיות (בלי ה־א) … שמות שכבר נשתרש בהם הכתיב בלי א ייכתבו כך, כגון יַפָּן".
          כפי שאתה רואה, אין פה שום התייחסות לתנועה מוטעמת או לא-מוטעמת, אלא רק לאורך המילה כולה. וגם ההמלצות שיש כאן הן מתונות מאוד ("אפשר", "ראוי").
          אני מכירה כמובן את המנהג להוסיף אל"ף בתנועת a מוטעמת במילים לועזיות מתועתקות לעברית – אך לא זו בלבד שלא כולם נוהגים כך, אלא שכפי שאתה רואה, אין זו המלצה "רשמית", מטעם האקדמיה (ייתכן שיש הוצאה לאור או עיתון שאלה ההנחיות המקובלות אצלם).

  3. משה רדליך permalink

    לדעתי,כל עוד לא קבעה האקדמיה תחליךף עברי,יש להעביר לעברית כמה שיותר קרוב לנשמע לדובר עברית.
    בכלל יש שאלה ,אם מעבירים מילה משפות אירופאיות האם יש לתרגם מאנגלית ,גרמנית או מפולנית? לדעתי העם יקבע.

    • משה יקר, תודה על תגובתך! בתעתיק של מילה יש שתי אפשרויות עיקריות – תעתוק לפי הכתיב (שלפיו נכתוב למשל "אברהם לינקולן") או תעתיק לפי הצלילים (שלפיו נכתוב "אייברהם לינקון" או אף "לינקן"). כיום אכן מקובל יותר לתעתק על פי ההגייה הנשמעת – אך בשמות שכבר יש להם כתיב מקובל, רוב הכותבים, העורכים והמתרגמים לא ישנו אותו. כך, לדוגמה, אנחנו נשארים עם "פריז" ולא משנים ל"פארי".
      ולשאלה מאיזו שפה מתעתקים – שוב לדעתי אתה צודק לחלוטין: הבחירה (אכן של הציבור) תלויה בשפה הדומיננטית באותו זמן. בתקופה שבה הגרמנית הייתה דומיננטית מאוד בקרב אנשי אקדמיה בישראל, אמרו בארץ "גלוקוזה" ו"פרוקטוזה" – שמות של סוכרים – ויש להניח שגם "ארבינוזה"!
      http://www.forvo.com/search/glucose/de/
      לימים נעשתה האנגלית שפת המדע, בעולם בכלל ובישראל בפרט, והיום אומרים אצלנו "גלוקוז" ו"פרוקטוז", כמו באנגלית.

  4. אודי permalink

    מעניין מאוד, במיוחד החלק הנוגע לאלכוהול! מקרה די דומה הוביל לשמה של הלאוטה, כלי המיתר ממנו התפתחו הגיטרה, המנדולינה ואחיותיהן. מקור המילה הוא עוד, כלי המיתר הערבי. סוחרים שלקחו אותו לאירופה ניסו לחזור על מה ששמעו מהערבים מהם קנו אותו: אל-עוד. הדל"ת הפכה לט"ת, וכמובן שאת העי"ן לא ביטאו, כך שאמרו אלוט. באיזשהו שלב נשמטה גם האל"ף בהתחלה והם נשארו עם Lute. ובעברית – לאוטה, מילה שכבר אין לה שום דמיון לעוד.

    האירופאים אמנם השמיטו אותיות משמו, אבל הוסיפו לעוד סריגים (פסי המתכת שאנחנו מכירים מצוואר הגיטרה) וכך נולדה הלאוטה, שהתפתחה לכלי עם טכניקת נגינה מאוד שונה, במיודח מכיוון שאפשר לנגן בה בנוחות אקורדים, שלא קיימים במוזיקה ערבית מסורתית. מכאן, כבר התפתח מגוון גדול של כלים שאנחנו מכירים, וביניהם המנדולינה, שלעתים מהדהדת בעיצובה את הבטן העגלגלה של העוד ונראית כמו גרסה ננסית שלו.

  5. בעניין האלכוהול זו לי הפעם הראשונה לשמוע,
    ונקסמתי עד מאוד מהגילגול הנהדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: