Skip to content

ניקוד עזר: ניצחון בנקודות

ינואר 10, 2015

אייפל בשלג, עריכה לשונית

אחד המרצים שלי לפילוסופיה נהג לדבר על "מגדל אֵייפָל" (כמו "היכל" – כדי לראות בבירור את סימני הניקוד לאורך הפוסט, מומלץ להגדיל את התצוגה). נער אחד אמר לי פעם על משהו: "זה פְרֶדוֹקס". קל להבין למה: בעברית, העושה שימוש מועט ומוגבל באותיות כדי לציין תנועות, הקורא צריך להכיר את המילה (או את מרכיביה) כדי לדעת איך לבטא אותה. כאשר אנחנו פוגשים מילה בכתב, ולא בעל פה, אנו עשויים לנחש – ולהגיע לתוצאה מצחיקה (המרצה שלי שמע בוודאי פעמים רבות את השם "מגדל אייפל" במהלך חייו, אבל "נתקע" עם ההגייה שניחש כילד). ניקוד יכול לפתור במידה רבה את הבעיה הזאת, אבל רוב הטקסטים העבריים כיום אינם מנוקדים.

התחלתי במילים לועזיות, אך גם מילים עבריות סובלות מאותה בעיה: כאשר החלו לבנות מחלפים בכבישי ארצנו, והמילה "מחלף" הופיעה בשלטים, ניחש רוב הציבור שמדובר ב"מַחְלֵף". בסופו של דבר נמאס למישהו ועל השלטים הופיע ניקוד – "מֶחלף".

מחלף

ניקוד עזר משמש כמובן גם כדי להקל על הקורא ולמנוע דו-משמעות במילים דוגמת מכַוֵון ומכוּוָן, לִמְנות ולְמַנות ועוד. אך המלאכה אינה מסתיימת בהחלטה להשתמש בניקוד עזר: כדי לנקד נכון, גם ניקוד עזר, צריך לדעת לנקד. וכיוון שלא כולם שולטים במיומנות זו, אנו מוצאים מילים מנוקדות בצורה משעשעת, כמו כאן:

תעבדי

הניקוד הנכון הוא כמובן "תְעַבּדי". ומילא אזובי קיר כ-YNET, שבו הופיעה הדוגמה הזאת, אבל שגיאות ניקוד מופיעות גם בספרים שניכר שזכו לטיפול קפדני. פה, למשל, הקפיד מישהו לנקד "כבשֹ המדרגות", אף ש"כבשׂ" הוא הזכר של כבשׂה, ואילו רמפה היא כבשׁ, בשי"ן ימנית, בדומה ל"כביש" (על כך כתבתי כאן).

כבש

בחירה מפתיעה בתחום זה מצאתי בספר שראה אור לפני שנים אחדות, ממואר של הסופרת וירג'יניה וולף שבו מופיע שם אחד מאחיה באופן עקבי כך: "תּוֹבי".

תובי

הבחירה להקפיד על דגש קל בתי"ו היא מפתיעה כיוון שאין הבדל בהגייה בין תי"ו דגושה ללא-דגושה בעברית של ימינו. חשבתי שאולי הדגש בתי"ו נועד להפנות את תשומת הלב להיעדר הדגש בבי"ת, כלומר דרך לרמוז לקוראים שהשם נכתב באנגלית ב-v ולא ב-b (שם מוזר, אבל אולי…). אבל לא: שם האח היה Thoby.

רבות מהתופעות שתיארתי כאן נובעות מכך שבעברית של היום קיים מצב משונה, שבו יש סימני ניקוד ויש כללי ניקוד (הכוללים חריגים רבים), אך סימנים וכללים אלה אינם מתאימים להגייה הרווחת היום, אלא להגייה שרווחה בטבריה לפני למעלה מאלף שנה. התוצאה היא שהרוב המכריע של דוברי העברית – ובכלל זה אנשים משכילים מאוד – אינם מסוגלים לנקד בצורה תקנית, ונזקקים לעזרת מומחים כדי להימנע משגיאות. למצב זה הוצעו פתרונות שונים, ובהם הכתיב חסר הניקוד ("הכתיב המלא") וליטון הכתב, אך עד כה לא נמצא פתרון שיהיה נוח, אחיד, לא ידרוש ידיעה מעמיקה בלשון כדי ליישמו וישקף בצורה טובה את הדקדוק העברי. מסקרן לראות כיצד תשתנה השפה מבחינה זו בעשורים הבאים.

21 תגובות
  1. הערה קטנה:
    למגדל אייפל אכן קוראים בשפת המקור La tour Eiffel ובצרפתית (בניגוד לגרמנית) זה מבוטא כאילו בכתיב העברי היה צירה תחת האות א'.
    בערך המתאים בויקיפדיה גם מופיע הכתיב הפונטי של המילה (נקווה שזה יעבור כאן) tuʁ ɛfɛl .
    הניקוד בעברית הוא אכן בעיה קשה – לא רק בגלל הקושי לדעת מהו, אלא גם בגלל מיקומן של התנועות תחת האותיות במקום ביניהן.
    בימי ילדותי היה ברדיו מין חידון שבו השמיעו שירים במהופך (פשוט נגנו את סרט ההקלטה לאחור) ונושא מיקום התנועות הקשה מאד על זיהוי השיר.
    הפתרון שמצאתי לבעיה היה כתיבת מה ששמעתי באותיות לועזיות – דבר שהביא למיקום נכון של התנועות.
    באותה הזדמנות (וכתוצאה מאותה שיטה) שמתי לב לראשונה שהאות צ' מבוטאת כצירוף של שתי אותיות (ת+ס) דבר שהניע אותי לחקור את האופן בו אנחנו הוגים צלילים שונים ולהגיע להרבה מסקנות מעניינות.

  2. זאב רז permalink

    השימוש באות תי"ו נובע מכך שהיא דומה בהיגויה המקורי ל-th (ר' הגיית התימנים והאידיש). הדגש הקל הוא בדיחה. המקרה של "רכבל" דומה למקרה של "מחלף" ודומני ששם זה ייגמר אחרת מה"תקין", כי כשמבטאים "תקין" זה נשמע דומה מאד ל"רכבת" וההגייה העממית (rakhbal) מבטאת את המלה באופן מובחן הרבה יותר, והרי השפה היא אמצעי תקשורת.

    • אכן כללי התעתיק הם לתעתק th ל-ת ו-t ל-ט, אבל על כך אין לי שום השגה. הבחירה המוזרה פה היא לסמן את הדגש הקל, שמופיע בשם הזה לא רק בפעם הראשונה, אלא לאורך כל הספר (ויתרה מזו, אפילו בצירוף "ותּובי", שבו כמובן לא אמור להופיע דגש קל!).
      בדוגמה של "מחלף", קיימת גם המילה "מַחלֵף" (על משקל "מלבן"), אבל במשמעות אחרת – למעשה שתי משמעויות מתחומי האלקטרוניקה וההנדסה. כך שבניגוד להגייה הרווחת של "רכבל", פה שתי המילים, שתי ההגיות, קיימות ותקניות, אבל במשמעויות שונות.

  3. רינה ברוך permalink

    אכן, כללי הניקוד הטברני אינם רלוונטיים לחלוטין לעברית הישראלית (דוגמה קטנטונת אחת מני רבות: בעברית הישראלית שווא בראש מילה הוא שווא נח דווקא: "צ'וּבָה" ולא "תשובה", "צוּמֶת לב" ולא "תשומת לב", "פּחירוֹת" ולא "בּחירות"). בעברית של היום יש חמש תנועות בלבד, a,o,e,i,u, וכולן ארוכות (או קצרות) באותה מידה. חוסר הרלוונטיות של הניקוד הטברני גורם לכך שהרוב המוחלט של הישראלים המשכילים אינם יודעים לנקד. המסקנה, לדעתי, היא, שצריך להחליט על חמישה סימני ניקוד לאותן חמש התנועות (נניח פתח, חולם מלא, צירה, חיריק ושורוק), ולנקד בהם בקביעות את כל הטקסטים: ספרים, עיתונים, מודעות, כתוביות וכד'. זה יעורר בעיות, כמובן, כגון סכנת איבוד הקשר עם התנ"ך, אבל חוששתני שאין ברירה, ויהיה צורך למצוא פתרון לבעיות אלה.

    • רינה, תודה על התגובה ועל ההצעה! בהחלט ייתכן שזה הכיוון שאנחנו הולכים בו, ועם כל הצער (ועל אף חיבתי האישית לניקוד), באמת נחוץ פתרון. גם באנגלית הכתיב אינו מורה באופן חד-משמעי כיצד להגות את המילים (בניגוד לאיטלקית למשל), אבל השיטה אינה מעמידה כל כך הרבה אנשים במצב שהם טועים כרונית.
      ואגב, אם כבר עושים רוויזיה בניקוד, הייתי מחזירה את סימן הרפה, שאת כמובן מכירה, אך למי שלא – זהו קו אופקי קטן מעל האות המציין שאינה דגושה. זהו בעיניי סימן שימושי מאוד בכתיבת מילים ושמות לועזיים בטקסט לא מנוקד. הנה פה למשל יש דיון קצר בהיסטוריה שלו (צריך לחפש "סימן הרפה").
      http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=6970

      • אודי permalink

        סימן הרפה באמת יכול להיות מועיל, לא ידעתי שהוא קיים. אני מסכים שכנראה בסוף יתאימו את הניקוד לעברית המודרנית, אבל זה עשוי לקחת זמן רב.

        שלומית, כתבת בדיוק מה שרציתי לציין: באנגלית גם אי אפשר לדעת בוודאות איך להגות מילה, ושם כבר אפילו אין ניקוד שיכול להציל אותך. בתור מי שאוצר המילים שלו בה הוא בעיקר מקריאה, אני מופתע לעיתים לא כ"כ רחוקות לגלות איך הוגים איזו מילה אנגלית בלתי נפוצה כשאני פוגש בה בשיחה או בסרט. עם ובלי קשר, יש לי אוסף דמיוני של מילים באנגלית שנראות אותו דבר אבל הוגים אותן אחרת:
        wear – near
        no – to
        bar – ban
        cab – car
        coat – coax

        וגם כאלה שאפשר לקרוא ולהגות בשתי דרכים ורק הקונטקסט מאפשר לדעת מי מהן נכונות: tear, live, read, wind וכו'

        • אודי, הדוגמאות מאנגלית מעולות (אני לא בטוחה לגבי coat ו-coax – פה נראה לי שזו אותה הגייה, לא?).

          וגם אני מופתעת לפעמים כשאני שומעת מילה באנגלית שעד עכשיו רק קראתי…

          מילים שנכתבות בצורה זהה (הקבוצה השנייה שהזכרת) נקראות הומוגרפים (ויכולות, חוץ מזה, להיות הומופוניות או הטרופוניות).
          http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A3

        • אודי permalink

          מעניין, את צודקת בנוגע לcoax. חשבתי ששמעתי אנשים הוגים אותה אחרת.
          ובנוגע להומופוניה והטרופוניה, לא ידעתי שמשתמשים במושגים האלה מחוץ לתחום המוזיקה!

          מוזיקה הומופונית היא כזאת שמתאפיינת במנגינה וליווי, כמו רוב המוזיקה שאנחנו שומעים היום (זמרת מלווה בגיטרה, למשל), וזאת בניגוד לפוליפוניה, שבה יש ריבוי קולות שלכולם חשיבות דומה (כמו כששרים בקאנון – שני הקולות חשובים באותה מידה – או בפוגה של באך).

          מוזיקה הטרופונית היא מוזיקה שבה כולם מבצעים מנגינה אחת, אבל כל אחד מנגן אותה קצת אחרת, למשל עם קישוטים אחרים. זה מאוד אופייני לשירה בבית כנסת, למשל. זה די אזוטרי היום, אבל אפשר לשמוע הטרופוניה בהמון סוגי מוזיקה אחרים, בעיקר במוזיקה עתיקה, וגם לעתים בג'אז מסורתי.

        • מעניין – גם אני לא ידעתי שיש שימוש נוסף למונחים האלה : ) תודה על הרחבת האופקים!

  4. מרתק כרגיל.
    ושתדעי לך שזה אחד הדברים שנורא מפחידים אותי 🙂
    לפעמים בשיר אני צריכה לנקד כדי להבהיר,
    ואני מנקדת וחרידה, האם ניקדתי נכון?
    וגם אלף בדיקות לא מרגיעות …

  5. הבעיה באנגלית מחריפה עוד יותר כשמביאים בחשבון את השמות האיריים (כמו Sean המבוטא כ"שון")

  6. משה רדליך permalink

    אני זוכר שהניקוד היה אבן הנגף הגדולה ביותר בלימודי במגמה הריאלית בתיכון בשיעורי הדקדוק אף כי הייתי בין המצתינים בכתה(לא כבוד גדול).

    • משה, נראה לי שמיומנות הניקוד קשורה גם בתפיסה ויזואלית טובה של טקסט, כלומר מי שרואה הרבה טקסטים מנוקדים נכון (למשל כילד) ונוטה לזכור איך נראו המילים המנוקדות – יש לו יתרון גדול מבחינה זו.

  7. דוברי עברית מסרסים הרבה יותר מילים מאשר דוברי שפות אחרות, בגלל הוויתור הגורף על ניקוד. גם מילים עבריות, כמו מחלף ורכבל שהוזכרו כבר (ומה עם קניון?), אבל בעיקר מילים זרות. כתיבת מילים זרות ללא ניקוד או ניקוד עזר היא שערורייתית, לא פחות. והיא גורמת לישראלים, גם משכילים, להישמע כעמי-ארצות. דוגמא קטנה: עשו סיבוב בבית-חולים. גם הצוות, שהוא ברובו משכיל, משבש את הגייתן של אינספור מילים: גינקולוגיה, אורולוגיה, אונקולוגיה, פיזיותרפיה, ממוגרפיה, אורתודונט, אופטלמולוגיה, כולסטרול, סטנט, פרסונל ועוד ועוד. וזו דוגמא נקודתית בלבד. (אני לא מנקד מתוך הנחה שקוראי שורות אלה מכירים הן את ההגייה הנכונה והן את השיבוש הרווח).

    שורש הבעייה, לטעמי, הוא במאפיין לאומי שלנו – הרישול. הרישול הזה ניכר בכל אורחות חיינו ולא רק בחוסר ההקפדה על הגייה נכונה. לא ארחיב כי תיקצר היריעה ולא זה המקום. מזמן היינו מוצאים פיתרון לבעיית הניקוד, אם באמת היה אכפת למישהו. לצערי, אנשים קוראים בשלוות-נפש יום-יום את העיתון, שמדרך הטבע מביא בכל יום עשרות מילים, שמות מקומות ושמות אנשים שאף אחד לא נתקל בהם קודם לכן – ללא ניקוד כלל. אז מה אם אין ניקוד? לא מפריע לאף אחד. בואו ננחש, חפיף. קוראי הדף הזה והשורות האלה הם עופות מוזרים ונדירים במחוזותינו. לכן, אני פסימי (הנה עוד מילה מועדת לשיבוש) באשר לסיכוי שביום מן הימים תשולב שיטת ניקוד כלשהי, ולו חלקית, בלשון העברית הכתובה.

    בנושא אחר, האנגלית: אנגלית היא השפה האירופית היחידה בה אין כללי הגייה קבועים, וגם מורה לאנגלית יכול רק לנחש איך לבטא מילה חדשה (אמנם – ניחוש מושכל). אין אפילו טעם להביא דוגמאות. אביא רק את הדוגמא שהציע ג'ורג' ברנרד שו בבדיחות-דעת ומתוך הקצנה: איות חדש למילה האנגלית לדג: ghoti. איך אפשר? כמו בשלוש המילים האלה:
    enough, women, action.

    • גדעון, אני חושבת שדייקת מאוד בקשר להוויית הרישול הישראלית בכלל ובתחום ההגייה בפרט. בעניין היעדר הניקוד ושיבוש ההגייה, אני סבורה שכותב מן השורה נתקל בעניין הניקוד בשני קשיים שאין לזלזל בהם – האחד, שאיננו יודע לנקד כהלכה, ולכן די בהכרח ינקד בצורה שגויה, ומי רוצה לטעות?
      והאחר, שאפילו טכנית, ברגע שמקלידים ולא כותבים בעט, לא פשוט לנקד, אלא צריך להכיר את צירופי המקשים שיוצרים את הניקוד ולטרוח להשתמש בהם. כך שכותבי העברית מוותרים על הניקוד מסיבות שאפשר בהחלט להבין אותן, וכעת צריך לחשוב מה עושים.
      אגב, מעניין לציין שד"ר מרדכי מישור העלה (מטעם עצמו, לא מטעם האקדמיה ללשון) הצעה לפישוט הניקוד, שספגה ביקורת משני הכיוונים – הן על עצם ההצעה לפשט את הניקוד, והן משום שהניקוד שהציע עדיין דורש ידיעת לשון ברמה גבוהה, ואינו שימושי לכותב מן השורה.

      • באשר לשני הקשיים שהעלית:

        א. מי רוצה לטעות? את באמת סבורה שהישראלי הממוצע חושש שמא הוא ינקד בטעות בפתח במקום בקמץ או בצירה במקום בסגול? לו אלה היו פני הדברים, אז לכאורה, כדי להימנע מטעויות בלתי-נסבלות שכאלה, דוברי העברית נמנעים מלנקד בכלל, ותחת זה מקבלים על עצמם שהם וקוראיהם ימשיכו לנחש איך להגות מילים לא מנוקדת, שכמעט מובטח להם שיטעו בהגייתן? זה, לדעתי, מפיל את טענת ה"מי רוצה לטעות?" להערכתי לדובר העברית הממוצע פשוט לא אכפת לטעות בקריאה בעצמו ושקוראיו יטעו בקריאת מה שכתב. הסבר חלופי לכל זה הוא שאלה שמתעצלים לנקד מילים לא מוכרת אפילו לא מעלים בדעתם שקוראיהם ישבשו את הגייתן. ואם כך, זה לא רק רישול, זה גם טמטום.
        ב. הקושי הטכני: את זה אפשר לפתור בקלות מרובה, עם תכנון שונה של המקלדת. כל אפשרויות ה-shift במקלדת העברית פנויות כיום, (תוצאת הקשה כזאת היא אות גדולה לטינית, אופציה די מיותרת). אין שום בעייה לייצר מקלדות שמוטבעים על מקשיהן גם סימני ניקוד, ולבטל את הצורך בטבלאות, זיכרון פנומנלי וצרופי הקשה מסובכים. זה שעדיין לא עשו זאת עד היום זה מכיוון שאין שום דרישה לכך מצד המשתמשים. כלומר, החלפת בין סיבה למסובב, ואנחנו חוזרים לשורש הבעייה – חוסר האכפתיות. להזכירך שאיש לא טרח לנקד גם לפני שעברנו לכתיבה במחשב. מדוע המורים, בסוף כיתה א' או ב', כאשר עוברים לכתיב חסר ניקוד, לא עומדים על כך שהתלמידים ימשיכו להשתמש במחברותיהם בניקוד עזר במילים לא מוכרות? כי גם הם רשלנים וחסרי-מודעות.

        כדי לחדד עוד את טענתי, אפנה אותך לדוברי שפות זרות: בכל השפות האירופיות, מלבד האנגלית, יש שימוש בסימנים דיאקריטיים. אף אחד מהעמים האלה לא חושב לוותר עליהם מטעמי נוחות, למרות שדובר ילידי של כל אחת משפות אלה יידע לבטא את כל המילים המוכרות לו גם ללא סימנים אלה. ולכל אחת מן השפות הללו יש מקלדות שמותאמות לה. גם בהקלדה – הם לא מוותרים. אני רואה טקסטים שכותבים דוברי שפות שונות באינטרנט. לא רק תוכן מערכתי, אפילו סתם תגובות וטוקבקים – רובם מקפידים על כל הסימנים הדיאקריטיים של לשונותיהם, למרות שזה לוקח להם עוד שנייה להקליד את המילה.

        רשלנות לעומת חינוך להקפדה ודיוק.

        אני לא מכיר את ההצעה של ד"ר מישור (היו הצעות רבות ושונות בעבר). ההתנגדות לפישוט הניקוד היא מיותרת, כי מדובר פה, לדעתי, על 'גם וגם' ולא על 'במקום'. הרי לא מדובר בדחיקת הניקוד המסורתי מפני תחליף ירוד. הניקוד המסורתי כבר נדחק מזמן משימוש יומיומי, ולא החליפו דבר! כל שיטה שתהיה פשוטה דיה כדי שהציבור יאמץ אותה תהיה מבורכת בעיני. הניקוד המלא יכול להישמר על כל כלליו ודקדוקיו באקדמיה, לצד שיטת ניקוד פשוטה ועממית יותר שתהיה בשימוש רווח.

        • אכן יש עמים שההקפדה והדיוק נר לרגליהם יותר מאשר עם ישראל של זמננו, אבל כל השפות – ובכלל זה הכתיב שלהן, לא רק הסימנים הדיאקריטיים – משתנות, כמובן. לדוגמה, אמריקאים רבים כותבים היום nite במקום night. אנגלו-סאקסים רבים גם כותבים its כשהכוונה it's, וכן הלאה. כך גם מעבר של מילים משפה לשפה – כמו מילים מאנגלית שנכנסות לשימוש בצרפתית ובגרמנית, למורת רוחם של רבים. כך שפות משתנות ואף נוצרות – ואין זה מאפיין ייחודי לנו דווקא.
          אשר לקושי הטכני של המקלדת – לא הייתי מזלזלת בו. ברור שאפשר לתכנן את המקלדת אחרת, וסביר גם להניח שאילו הייתה דרישה וכו', ובכל זאת אין להתעלם מההשפעה של קשיים טכניים. דוגמה פשוטה וטריוויאלית – מי שיש לו כספומט ממש ליד הבית אולי ימשוך סכומים קטנים כמה פעמים בחודש, ומי שצריך להגיע במיוחד לכספומט אולי ימשוך סכום גדול לעתים רחוקות יותר. ברור שאפשר גם לנהוג אחרת, אבל הקושי הטכני, או להפך, הקלות והנגישות, בהחלט משפיעים על בחירותינו. כפי שאמר old מרקס, "ההוויה קובעת את התודעה". ואם טכנית קשה לנקד, אנשים ייטו לעשות זאת פחות מאשר אילו סימני הניקוד היו זמינים מאוד על המקלדת.
          ובסופו של דבר, אין כמעט דבר בעולם המושפע מגורם אחד בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: