Skip to content

כך (כמעט) הסתבכתי עם בורחס

נובמבר 10, 2014

Leda_and_the_Swan_1505-1510

בורחס, באחד מסיפוריו המבריקים, כותב על סופר שהמציא "טריק" ערמומי: הוא שוזר בסיפוריו רעיונות כך שלקורא נדמה שהוא עצמו חשב עליהם תוך כדי קריאה.

בורחס מצביע כאן על גבול דק ומתעתע. כותב, או יוצר בכלל, יכול להציג רעיון, לרמוז לרובד נוסף של משמעות או לרפרר ליצירה אחרת. אם ההצגה ברורה מאוד, אין לקורא או לצופה ספק מה הוא רואה; כמובן, הצגה ברורה כזאת כרוכה בסיכון שתהיה חסרת עידון או דידקטית. לעומת זאת, אם הרעיון או האלוזיה מרומזים יותר, ייתכן שהקורא או הצופה לא יבחין בהם כלל, או לחלופין – שיעשה את הצעד המחשבתי הנוסף, יבין את הרמז אך ייחס את הרעיון כולו לעצמו: לא המחבר הוא שעשה את הקישור המשעשע, המבריק או המעמיק הזה – אלא הוא, הקורא, הגה אותו.

המחשבה הזאת, כמובן, אינה מופרכת: הרי כל קורא (או צופה) באמת מביא איתו מטען ייחודי – של השכלה, מטען תרבותי, זיכרונות – ויצירת אמנות באמת מעוררת בכל אחד אסוציאציות פרטיות משלו, שהיוצר אינו אחראי להן ואינו שולט בהן. האם תמיד אפשר להבדיל בין אלוזיה מכוונת של המחבר לבין אסוציאציה פרטית של הקורא?

יש, כמובן, מקרים ברורים מאוד. בדוגמה מקסימה פגשתי לאחרונה בספר מסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים", ספרי הרפתקאות המבוססים על המיתולוגיה היוונית שכתב הסופר האמריקני ריק ריירדן. באחד השיאים הדרמטיים של הספר, הלוחמת הצעירה קלאריס נעלבת משום שלא קיבלה את מה שהגיע לה לדעתה מן השלל. לכן, כאשר הקרב הגדול מתחיל, היא אינה יוצאת להילחם אלא נשארת עם אנשיה במחנה. כאשר המצב נעשה נואש, חברתה סילנה רוכבת למחנה כדי לנסות לשכנע אותה לבוא; ואכן, עד מהרה מגיעים אנשיה של קלאריס ובראשם לוחמת שעוטה את השריון ואת הקסדה שלה. אבל כשהיא נפצעת מיד פצעים אנושים, מתברר שזו אינה קלאריס, בתו של אל המלחמה, אלא חברתה העדינה: כאשר לא הצליחה לשכנע את קלאריס למחול על כבודה, החליטה להתחזות לה כדי להנהיג את הלוחמים שלה ולהציל את המצב. סילנה מתה מפצעיה, וקלאריס הזועמת מצטרפת לקרב כדי לנקום ומכריעה את הכף.

הסיפור הזה הוא כמובן מחווה לסיפור מהמיתולוגיה היוונית, שבו הגיבור הנעלב היה אכילס והחבר שהתחזה לו ונהרג היה פטרוקלוס. ריירדן מגלה איפוק רב ואינו מבאר לקוראיו הצעירים לאן הוא מרפרר; מי שיזהה, יזהה, ומי שלא, ודאי ישמע על כך מתי-שהוא וייהנה מחדוות הזיהוי. האיפוק הזה הוא דוגמה לגישה הלא-דידקטית של ריירדן, שהיא אחד הגורמים האחראים לקסם ולהצלחה האדירה של ספריו. ריירדן לא בא ללמד את קוראיו על המיתולוגיה היוונית; תחת זאת, העוצמה והעושר שלה פועלים כמכפיל כוח ביצירותיו.

הסיפור של קלאריס וסילנה הוא אפוא ריפרור מובהק, שאי-אפשר לטעות בו, גם בגלל ריבוי הפרטים הדומים וגם בגלל ההקשר (ספר המתבסס על המיתולוגיה היוונית). אבל ממש לאחרונה נתקלתי גם בדוגמאות מעניינות והרבה פחות מובהקות.

בתחילת הסרט הברזילאי טראש נראה אדם מחביא משהו בקבר, שלפי התמונה והתאריכים שעליו הוא קבר של ילדה. בהמשך מתברר שהילדה שבתמונה היא בתו (אך לא נאמר דבר על מותה). בהמשך הסרט מתברר (זהירות, ספוילר) שהאיש נאבק בפוליטיקה המושחתת של ברזיל ונרצח משום כך. שלושה ילדי רחוב שמסתבכים במאבק הזה מגיעים לקראת סוף הסרט אל הקבר, ושם הם פוגשים את הבת, חיה, רגועה ולבושה לבן, והיא מסבירה: "אבא אמר לי שכאן אני אהיה בטוחה". הארבעה מסגירים את הפוליטיקאים המושחתים ונמלטים אל החופש.

בעוד שרוב הסרט הוא ריאליסטי למדי, בתור סרט שמתפקד גם כסרט אקשן, סצנת בית הקברות היא סוריאליסטית: האם הילדה הסתובבה כמה ימים לבדה בבית הקברות, ונשארה שלווה, נקייה ומסודרת? ואיזה אבא מטורלל יקים לבתו קבר מזויף כדי להחביא בו ראיות מפלילות (ועוד בלי שום הסבר בעלילה)? חשבתי שאולי יש כאן סימבוליקה נוצרית: האיש ש"מת למעננו" (נלחם בשחיתות ונרצח) ו"קם לתחייה" מן הקבר כמה ימים אחר-כך. במושב שלידי, עם זאת, חלקו על הפרשנות וגרסו שהסרט פשוט קצת מבולגן.

התחלנו בספר, המשכנו לסרט ונסיים ביצירת אמנות פלסטית, וליתר דיוק בפסל של האמנית המצוינת ורד אהרונוביץ ("ללא כותרת, 2013"). הנה היא. האם אתם מוצאים כאן אלוזיה ליצירת אמנות קלאסית?

Leda and berber

כאשר ראיתי את פסל הילדה המחבקת בחוזקה ברווז, חשבתי מיד שהיצירה רומזת ל"לֶדָה והברבור" – נושא חוזר באמנות לאורך ההיסטוריה: האל זאוס בדמות ברבור מפתה את לֶדָה. התמונה שבראש הפוסט היא "לדה והברבור" של צ'זרה דה ססטו, העתק של ציור אבוד של ליאונרדו דה וינצ'י (תחילת המאה ה-16); והנה עוד "לדה והברבור", של האמן הקולומביאני פרננדו בוטרו.

Botero Leda and swan

דעתי התחזקה כשהתברר שהברווז המדובלל שבפסל של אהרונוביץ נקרא "בֶּרבֶּר", כלומר השם המתבקש של היצירה הוא "ילדה ובֶּרבֶּר" – דמיון צלילי נחמד ל"לדה והברבור"; מה גם שוורד אהרונוביץ אכן שואבת השראה מהמיתולוגיה היוונית (כפי שאפשר לראות בכמה מהיצירות שבאתר שלה).

אבל גם כאן, כמו ב"טראש", לא כולם קיבלו את הפרשנות הזאת. אז האם זו אכן אלוזיה לנושא המפורסם, או אסוציאציה פרטית שלי? (ובמילים אחרות, "למה התכוון המשורר בשירו?"). אמנם לא הייתי בטוחה שהאתיקה של ניתוח יצירת אמנות מתירה לשאול את האמן עצמו, אבל שאלתי בכל זאת, וגם קיבלתי תשובה: היצירה אכן מרפררת ל"לדה והברבור", אך במקום הברבור הטהור והאצילי, מופיע כאן הבֶּרבֶּר המכוער והמעט דוחה. ואני כבר חשבתי שהקישור ל"לדה" הוא פרי דמיוני. אתם רואים, כך (כמעט) הסתבכתי עם בורחס.

תודה לאחי אודי, מחזיק תיק בורחס במשפחה, ולבני הלל, שהציג לי להנאתי הרבה את ספרי פרסי ג'קסון.

2 תגובות
  1. דווקא נדמה לי שלומית,
    שבורחס היה מחבב את הרשומה הזו, כן.
    והזכרת לי חברה חמודה שלי שקראה את הסיפור שלי 'ציקדה'
    ואמרה ששאלה את עצמה אם החבורה המתוארת בו באמת 'מרפררת'
    (היא לא השתמשה במילה הזו, אבל לכך התכוונה) לחבורה מפורסמת אחת…
    (לא אגיד איזה שלא יהיה ספויילר) ואם אני מודעת לזה,
    וענתה לעצמה שכנראה שכן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: