Skip to content

אחד בפה ואחד בעט

ספטמבר 24, 2012

"חמודי, התקשרו מהבית-ספר וְבִּיקשו להביא מחר חוברת טבע, אז תשים וָקְשָה ת'חוברת בתיק."

מי אמר את המשפט הזה? אדם משכיל, דובר עברית טובה, או אדם דובר עברית עילגת? לכאורה, האפשרות השנייה נכונה: אדם השולט בעברית תקנית הרי יודע שבמשפט שלמעלה יש סמיכות המיודעת בצורה לא-תקנית ("הבית-הספר" במקום "בית הספר"), שימוש בצורת עתיד במקום שנכון להשתמש בצורת ציווי ("תשים" במקום "שים") ושלוש הגיות לא-תקניות ("וְבִּיקשו" במקום "וּבִיקשו", "וָקְשָה" במקום "בבקשה", "ת'חוברת" במקום "את החוברת"). בפועל, דוברים רבים השולטים היטב בעברית תקנית היו אומרים את המשפט הזה בדיוק כך – גם אם היו כותבים אותו אחרת. כלומר: גם דובר עברית הכותב טקסטים תקניים למדי, מפיק לרוב טקסטים בלתי תקניים כאשר הוא מדבר.

באיזו תופעה הבחנו כאן? האם זהו, פשוט, פער בין השפה המדוברת לכתובה – אנשים מתבטאים בעל פה באופן שונה מאשר בכתב? זה אינו כה מפתיע. אך התופעה שלפנינו היא מעניינת ועמוקה יותר. למעשה, לפנינו אנומליה: ישראלים משכילים ששפת אמם עברית, בעלי שפה עשירה והמסוגלים לכתוב עברית תקנית למדי – מדברים באופן שאם נתמלל אותו לכתב, ייראה שגוי ונמוך. בעברית של ימינו קיים פער ניכר בין השפה הכתובה והמדוברת – פער הניכר גם בכתיבה בעברית וגם בתרגום אליה.

מתרגמים חשים בקושי הזה בבואם לתרגם, למשל מאנגלית לעברית, דיאלוג בשפה יומיומית ופשוטה: על פי רוב, האפשרויות הן לבחור בשפה שהיא בעיקרה תקנית – וכך להפוך שיחה שנשמעת טבעית לגמרי באנגלית למשהו שאף אחד לא היה אומר בפועל בעברית – או לבחור בשפה מדוברת, ובכך להסתכן ביצירת רושם שהדמויות עילגות או לא-משכילות, ובכל אופן למשוך את תשומת לב הקורא לסגנון כתיבה שהיה, במקור, "שקוף" לחלוטין. בעניין זה מעיד המתרגם פאר פרידמן, בריאיון עמו ב"רפובליקה הספרותית":

"אין בעיה להחליף בצ'כית את הסיומת הספרותית ý בסיומת הדיבורית ej, ולכתוב סלנג ולהשמיט אותיות וכיוצא באלה, והקורא יכול מקסימום לומר ש'ככה לא כותבים ספרות', אבל הוא לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה כתוב שם, או שזה נשמע לא אמין. בעברית, לכתוב 'אבאשך' או 'מזתומרת' פירושו לקחת סיכון גדול".

במשפט הלא-תקני שהבאתי כדוגמה בתחילת הפוסט מופיעה הסמיכות "הבית-ספר". צורה זו אינה תקנית משום שבסמיכות צריך, על פי רוב, ליידע את הסומך (המילה השנייה בצירוף) ולא את הנסמך (המילה הראשונה בצירוף). אך בעברית דבורה בת ימינו, בפי דוברים ילידיים משכילים, היידוע זז לעתים קרובות מאוד אל הנסמך. דוגמה נאה לתזוזה כזו בצירוף "בית ספר" היא האתר הזה, של משרד אדריכלות, המודיע בגאווה כי המשרד תכנן את מבנה "הבית ספר הדו-לשוני"; דוגמה בולטת עוד יותר היא שמו של בית הספר הידוע לפרסום "הַבֵּצֵפֶר". השם הוא כמובן התחכמות מכוונת, המסבה את תשומת לבנו לאופן שבו אנחנו מבטאים כיום את צירוף הסמיכות הזה.

הנורמה של כתיבה באופן שאינו משקף דיבור ממשי יוצרת כמה קשיים שונים. קושי אחד, שכבר הצגנו, הוא שכותב החורג מן הכלל הזה וכותב דיאלוג כפי שהוא נשמע מסתכן בכך שדמויות משכילות ורהוטות יצטיירו כעילגות. קושי אחר, תמונת המראה של הקושי הקודם, הוא שבמצב כזה קשה לתת "קול" לדמות המדברת שפה לא-סטנדרטית. אחד האתגרים הידועים בתחום התרגום הוא תרגום ניבים (דיאלקטים). אם לא די באתגר התרגום מאנגלית (למשל) לעברית, מה יעשה המתרגם כשאחת הדמויות מדברת בניב של מחוז יורקשייר, או, כמו ג'ים ב"האקלברי פין" של מארק טוויין, בניב של העבדים השחורים במיזורי במחצית המאה ה-19?

יניב פרקש, בתרגומו המוער המצוין ל"האקלברי פין" (אריה ניר, 2004), התמודד עם האתגר הזה גם באמצעות שיבושי כתיב, האמורים לשקף את ההגייה בכל אחד מהניבים המיוצגים בספר. בהקדמת המתרגם מציין פרקש עצמו כי "גם בעברית המדוברת, היומיומית, הדיבור מרושל ובלתי-מוקפד, עיצורים מסוימים נעלמים…". מעניין לראות שאף שפרקש, כאמור, ער לכך, תעתיקים כמו "אֶדְזֶה" (את זה), "וְפָּרות" ו"ת'מִיפָל" (את המפעל) מאפיינים בתרגומו את ניב השחורים של ג'ים – כשהדוגמאות האלה הן למעשה תעתיק מדויק למדי של האופן שבו ישראלי ממוצע מבטא את המילים האלה. רבים מבטאים כיום "אדזה" במקום "את זה", וכמעט אף אחד אינו מבטא "וּפָרוֹת" כאשר הוא מדבר באופן ספונטני – ואף על פי כן הצורות שאנו מבטאים נחשבות כל-כך לא-תקניות, שמתרגם (מעולה!) מוצא אותן מתאימות לתרגום ניב של עבדים!

התופעות שהזכרנו כאן – תזוזת ה"א הידיעה מן הסומך לנסמך, שימוש בצורת עתיד במקום בצורת ציווי, התקצרות "את ה-" ל"ת'-" והתעלמות משינויי ההגייה התקניים לפני אותיות בומ"פ בראש מילה ("וְבִּיקשו") – הן דוגמאות אחדות מתוך מגוון רחב של תופעות, היוצרות למעשה מצב של "קרי וכתיב" בטקסטים בני ימינו: כשם שבתנ"ך אנו מוצאים מילים הכתובות באופן מסוים בגוף הטקסט, ובאופן אחר, שנועד לקריאה בפועל, בשולי הטקסט – כך, בטקסטים רבים בני ימינו, אנו מוצאים כתיבה תקנית המתארת טקסט שנאמר בפועל באופן שונה למדי.

נחתום בדוגמה יפה לתזוזת יידוע הסמיכות בסיפור של עוזי וייל, הידוע, בין השאר, באוזנו הרגישה לעברית המדוברת. הסיפור הנפלא "גפרורים בעיניים" של וייל ("אושר", מודן, 2001) מסתיים בדיאלוג הזה בין מאבטח שמחליפו לא הגיע בסיום המשמרת לבין מוקדנית ב"ביפר":

"'סליחה … אני לא יודע מה קרה. אף אחד לא מתקשר … לא קרה איזה משהו, בחדשות, לא?'

'לא,' אמרה הנערה. היא היססה. 'הכל בסדר?'

'אני לא יודע,' אמר. 'שכחו אותי.'

'אין לך מישהו להתקשר אליו?'

'לא, אני גרוש. אין לי אף אחד.'

הנערה השתתקה. אחרי כמה שניות אמרה, בזהירות: 'התכוונתי, מהחברת שמירה.'"

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

23 תגובות
  1. אלישבע permalink

    שלומית, תודה וּגמר חתימה טובה! שוב, כרגיל, מעניין וכתוב רהוט למרות הדוגמאות שאותי, כשייכת לדור העבר מרתיעות כשאני שומעת אותן ומביישות כשהן יוצאות מפי כך בלי משים ואני נדהמת שמי יצא משהו מסוג כזה מםי זה יוצא ואת אזניי זה מרתיע. גם זו תופעה מעניינת.

    • אלישבע, רב תודות!
      התבוננות בלשון יכולה להיות נורמטיבית-טהרנית (ומכאן רתיעה משגיאות, או "שגיאות") או דסקריפטיבית, תיאוּרִית (תיאור התפתחויות בשפה, מבלי לסווג אותן כטובות או רעות).
      מכל מקום, לרתיעה שלנו מסוג מסוים של שגיאות יש בסיס פסיכולוגי וסוציולוגי ברור: סיבה אחת – לימדו אותנו (בבית ובשיעורי לשון שנעשו מתוך גישה נורמטיבית) שהן רעות; סיבה אחרת – ששגיאות מסוימות (או שינויים מסוימים בשפה, תלוי בגישה) מאפיינות קבוצות חברתיות שונות משלנו (מעמד סוציו-אקונומי אחר, תת-תרבות אחרת, קבוצת גיל אחרת) – שהן זרות לנו או נראות בעינינו נחותות. לכן ביטוי כמו "מכנס" (במקום מכנסיים) צורם במיוחד לאוזניים מסוימות: זו לא רק שגיאה – זה ביטוי שמאפיין אנשים אחרים, "לא משלנו" – ומכאן הרתיעה : )

  2. מעניין ומדויק. רוצה רק להעיר – במילה "לגמרי" אם אני לא טועה, אין צורך להשמיע את היו"ד כמו שאין צורך לעשות כך במילה "ביצה" למשל. השמעת היו"ד שייכת להגייה האשכנזית ואצלנו בחרו בהגייה הספרדית. (זה שכולם אומרים ביייייייצה זה לא אומר.)

    • ימימה, חן חן, ותודה על התגובה המעניינת!
      לדברי האקדמיה ללשון – אני מביאה את העיקר (לינק למטה) – "מקורו של הצירי המלא בדו-תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו-תנועה זו לתנועת e […] במהלך הדורות […] התפתחו כמה מסורות הגייה וכמה שיטות ניקוד […] במסורת ההגייה הספרדית […] אין כל הבדל בהגייה בין צירי (מלא או חסר) ובין סגול. ואילו במסורת ההגייה האשכנזית […] נוצר הבדל בין הגיית הצירי ובין הגיית הסגול: צירי מלא או חסר נהגה ey, ואילו סגול נהגה e […] אשר להיבט התקני, אמנם בראשית המאה העשרים קבע ועד הלשון את המבטא התקני בעיקר על פי מסורת ההגייה הספרדית הן בתנועות הן בעיצורים. ואולם בפועל ההגייה שהתגבשה אצל רוב הדוברים היא שילוב בין שתי מסורות ההגייה – הספרדית והאשכנזית (מערכת התנועות בעיקר מן המסורת הספרדית ומערכת העיצורים בעיקר מן המסורת האשכנזית). כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא".
      אגב, אני מכירה את ההגייה של היו"ד ב"בנֵי", "לגמרי" וכו' מקריינים שאמורים להקריא באופן תקני במסגרת עבודתם, כלומר התפיסה שלי שהגיית היו"ד הזאת היא תקנית היא, אפשר לומר, קצת אמפירית : )

      http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/SugyotBeIvrit/Pages/01051104.aspx

    • …עדיין – את צודקת בכך שלגמרי/לגמרה הוא דוגמה לא מובהקת להגייה תקנית לעומת לא תקנית. החלפתי את הדוגמה. תודה!

  3. מאמר מעניין ומאלף, כרגיל.
    תודה רבה, ושנה טובה ושקטה.

  4. זה כל כך מעניין ומעורר מחשבה (כתמיד) שלומית.
    ואני חושבת שזה לא רק שתים או שלוש שכבות
    אלא מרקם גיאולוגי מרובה שכבות,
    מרובה קפלים ושברים.

    למשל אני, שמחשיבה עצמי לדוברת עברית סבירה,
    לא באמת זוכרת מתי יש שווא בוו' ומתי שורוק
    (והשווא בכל מקרה נאמר כסגול, לא?).
    מצד שני אני נתקפת עוויתות ופרכוסים
    כשאנשים (צעירים בדרך כלל) מבטאים סגול בראש המילה
    במקום חיריק כמו למשל בהגעתי, הדלקתי וכו'.
    ובכתיבה זה בכלל דילמה רודפת דילמה 🙂
    מי אומר אני אגיע? ומי אומר אני יגיע?
    מי אומר אתן באות? ומי אומר אתם באות?
    ויש את הבלוג לעומת הספר לעומת השירה,
    אני כל כך הרבה 'פרסונות' מדברות,
    כל כך הרבה שכבות ושאלות.
    אוף.

    שמח!

    • מיכל – תודה רבה! אני מסכימה איתך כמובן לחלוטין. אנגליה (ובריטניה – עוד יותר…) ידועה מאוד בשלל המבטאים שבה, האופייניים למחוזות ואפילו לרבעים בתוך ערים ומעידים כמובן גם על רקע חברתי (ומכאן השכלה…) וגם על גיל. שרלוק התפרנס בין השאר מהעניין הזה, ועל פרופ' היגינס כתבו מיוזיקל… למעשה – גם בחברה הישראלית הצעירה זה כך, אבל צריך אוזן קשבת ועין בוחנת. לך יש : )

  5. אסנת permalink

    שלום שלומית,
    כרגיל, מה שכתבת מרתק והדוגמאות מצוינות.
    השינויים החלים בהגייה ובתחביר הם אך טבעיים לשפה חיה ונושמת. אולם אני מודאגת משום שנראה לי שהתלמידים בבתי הספר, ולא רק הם, אינם יודעים שיש רובד לשוני נוסף מעבר לרובד הדבור, מעבר לכך שהתרגומים של ספרי הילדים והנוער מנציחים את עלגותם ובורותם.
    יתר על כן, לעתים בשיחותיי עם עורכי לשון אוזניי מצטלצלות עקב טעויות לשון גסות או שימוש בסלנג במקום בשפה תקנית. ואם בארזים וכו'…

  6. שלום שלומית,
    מעניין ומאלף, ואני מה-זה (sic! ) מזדהה עם רוב התגובות.
    בקווים כלליים אני מדברת עברית תקנית. כאשר זה בחיק המשפחה, אנשים רגילים לכך. כאשר זה עם זרים, לפעמים מסתכלים עלי קצת משונה, או שואלים אותי אם אני מורה 🙂
    אני משתדלת להזכיר לעצמי ששפה היא דבר חי ומשתנה, ודברים שצורמים לי היום הם הנורמה של מחר, או גרוע מזה: כבר הנורמה של היום. אבל אני עדיין מתכווצת בתוכי כל פעם שאני רואה או שומעת "מכנס", למשל.
    שתהיה שנה של פעילות מבורכת ושקט בחזיתות אחרות.

    • אסנת ונינה, תודה רבה, ותודה על התגובות! אסנת, נראה לי שבדרך כלל הורים מגדלים ילדים שעושר השפה והתרבות שלהם דומה לשלהם, ובכל אופן לא יותר מועט – לא? מכל מקום, אני מודה שאני מכירה הרבה ילדים, אבל מעט מאוד בני נוער, כך שייתכן שמצפה לי הפתעה…

      בעניין נורמות של שפה, סגנון התבטאות של עורכי לשון וסלנג – אולי יש לי נקודת מבט מעודדת להציע. אני חושבת, בפירוש, שהשפה משרתת אותנו ולא אנחנו אותה. המקצוע שלי הוא להעמיד טקסטים בהירים, מאורגנים-היטב, ותקינים לשונית; אבל כאשר אני מדברת, השפה שלי היא שלי, ונועדה לאפשר לי להתבטא בצורה מדויקת ובהתאם לחברה שאני נמצאת בה, לתחושה שאני רוצה ליצור וכו'. אני רוצה ליצור תחושה טבעית ונעימה, ולא רשמית ומגוהצת מדי, ולכן – אני לא עובדת כשאני מדברת : ) אם מבנים לשוניים לא תקינים (כמו "יש לי את", כן כן…) הם מה שמתאים לי – זה מה שאני משתמשת בו. ולגבי סלנג, אני לא חושבת שמישהו (מתקני לשון, האקדמיה…) פסל אי פעם שימוש בסלנג – זו אחת הדרכים שבהן שפה חיה ונושמת (כפי שכתבתן) משתנה ומתעשרת. ברור שיש זמן ומקום לשימוש בסלנג, ואדם שהסגנון היחיד שעומד לרשותו הוא נמוך וסלנגי, יש לו בעיה חברתית. אבל אם להיות אופטימיים, אסנת, אולי עורך לשוני שדיבר איתך והשתמש בסגנון לא תקני ובסלנג – פשוט הצהיר בכך שהוא מרגיש איתך בנוח?
      אכן, נינה, שתהיה לנו שנה שקטה ופורייה בעולם ובאזור הסוערים האלה… תודה!

  7. עוד רשימה מרתקת ומאירת עיניים – כל הכבוד שלומית,
    אני חושב שהפערים האלו בעברית דווקא מעידים על עוניה, היחסי, עדיין, של השפה הצעירה שלנו, שעוד לא השתרשו בה מבטאי ודרכי ביטוי ביניים – כאלו שאינן עילגות אבל גם לא גבוהות מידי (למשל double negative באנגלית, שהוא לא תקני, אבל במקרים רבים גם לא נשמע עילג אלא פשוט מדובר). זה תהליך והוא יקח לנו עוד הרבה שנים, אבל זה יקרה.

    • א. – מה שכתבת הוא תובנה מדויקת מאוד בעיניי. כך גם מה שאמרת בשיחה בעל פה בינינו, שבעברית כתובה שאיננה מתעדת או "מתעדת" דיבור כבר יש משלב ביניים טבעי מאוד, שאינו גבוה וספרותי ואינו נמוך וסלנגי, ובו כתובים למשל רוב התכנים ב-YNET, בעיתוני הכלכלה, במוספי הסגנון למיניהם וכו'. ואילו בעברית מדוברת המשלב הזה למעשה חסר. ייתכן מאוד שבתוך אי-אלו שנים, תופעות שונות שאופייניות ללשון הדבורה יקבלו הכרה מסוימת דה-פקטו או דה-יורה, והאנומליה שתיארתי כאן תיעלם.

  8. shlomit permalink

    אנחנו עוד במצב טוב לעומת דוברי הערבית המדוברת וכותבי הערבית הספרותית – אם התופעה הזאת בעברית היא בגדר מופרעות קלה, הרי שבערבית זאת כבר סכיזופרניה רשמית.

    • שלומית, תודה על התגובה! כן, בערבית הפער הוא בסדרי גודל אחרים.
      (; ) …וזה עוד כלום לעומת הפער בין אכדית כתובה למדוברת!).

  9. מהצד השני של המטבע, דווקא דוברים לא ילידיים מדברים בעברית כתובה ורהוטה שלקוחה מספרי הלימוד וברחוב היא מאולצת ומשונה. הנה, לפני כמה שבועות אמר לי מכרי העולה הוותיק ל' שהוא בּבלבּלות (כן, בסלנג אבל בלי דגש בב' השנייה!).

    • יעל, אוי, "בּבלבּלות" – מעולה. מימי טרום-קום-המדינה והמדינה הצעירה ידועים העולים שלמדו בגימנסיות "תרבות" ובאולפנים, שדיברו עברית כתובה, וכך טבע העולה שנסחף בזרם וצעק "הושיעו, הושיעו" – ואף אחד לא הבין מה הוא רוצה…

  10. pfriedmann permalink

    היה לי מזל, ומן ההוצאה זיכו אותי בעורכת תרגום מעולה וחומלת, שהבינה היטב שלפעמים "אבאשך" היא באמת הברירה היחידה. אני מקווה שגם הקוראים יסכימו איתנו. ושהרומאן ייצא סוף כל סוף, גם זה. תודה על הרשימה הזו ועל הבלוג, שלבושתי גיליתי רק עתה, ושמחתי על תגליתי.

    • פאר, רב תודות, שימחת את לבי. נהניתי לקרוא את הריאיון היפה של עדנה אברמסון איתך, גם בשל המבט המרתק על הספרות הצ'כית ועל התרגום מצ'כית לעברית וגם בשל התובנה הזאת שלך, מנקודת מבטו של מתרגם. התיאור שלך את ההבדל בין הצ'כית לעברית מבחינה זו הוא חשוב בעיניי במיוחד כיוון שהוא מעיד שלא מדובר רק בהבדל בין עברית לאנגלית (שהיא השפה האחרת שאני מכירה…).
      לבלוג שלך התוודעתי בזמנו בעקבות פוסט האורח של מארק צ'ייקה על טעויות בתרגום לצ'כית. בלוג נהדר.

  11. יניב פרקש permalink

    שלום שלומית.
    חוץ מתודה, רק רציתי לציין שזה לאו דווקא שהצורות הדיבוריות הסטנדרטיות שלנו נחשבות כל כך לא תקניות ש*אפשר* להשתמש בהן לסימון ניב של עבדים שחורים; אלא שהיכולת לסמן בעברית ניב של עבדים שחורים היא מאוד מוגבלת, ולכן משתמשים בכלים הזמינים.
    לכן דיברתי (נדמה לי) בהקדמה שלי על הצורך בהשעיית אי האמון כשקוראים בספר הזה בעברית. כי עם כל הפעלולים והתעלולים שעשיתי כדי להבחין בין משלבים שונים במקור, בסופו של דבר זה רק משחק בכאילו. כמו, נאמר, לצייר רפרודוקציה של מונה בלי ורוד וכחול. אפשר, אני מניח (ואני צייר קטן מאוד), לעשות את זה בצורה שתיראה "כמו" מונה, שתזכיר את מונה, שתהיה מהנה ומרשימה (כמעט) כמו מונה. אבל מונה זה לא יהיה.
    או במילים אחרות – אין תחליף ללימוד שפות זרות וקריאת ספרות במקור.
    (לצערי במקרה שלי זה רק אנגלית)

  12. יניב פרקש permalink

    ואגב בלתי קשור, לאחר שהצצתי ברקע שלך – האם את יודעת במקרה כמה בני/בנות מחזור שלך באמירים עסקו בשלב זה או אחר לאחר לימודיהם בכתיבה / תרגום / עריכה – עם ובלי קשר לתחום שלמדו? אצלנו (94') זה היה מעל 50%. לא בדקתי במחזורים אחרים, אבל האנומליה הזו תמיד סקרנה אותי.

  13. יניב, ברוך הבא לבלוג! חן חן על ההסבר היפה בעניין "השעיית אי-האמון"; זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשימוש במונח הזה לגבי תרגום, והוא מתאים פה מאוד. אגב, לא מצאתי את ההסבר בהקדמת המתרגם שלך, אבל ביטאת את הרעיון באופן אחר ("אין שום דרך לייצג בעברית את 'עגת השחורים של מיזורי' … מה שאפשר לעשות … הוא לדמיין כיצד היו נשמעים בעברית מי שמשתייכים לרבדים החברתיים שמהם באו גיבורי הספר").

    אני מסכימה כמובן לחלוטין עם דבריך, שמתרגם חייב להשתמש בכלים הקיימים שמציעה לו השפה שאליה הוא מתרגם. לבחירה באילו מהכלים הקיימים להשתמש יש משמעות – ולאחת המשמעויות האלה התייחסתי כאן.

    מצאה חן בעיניי גם ההבחנה שלך, בהקדמה, ש"ישנם גם מקרים רבים שבהם אפשר להדגיש את הדיבור הלא תקין באמצעות ניקוד שגוי בלבד … הניקוד גם עוזר מאוד לקריאותה של העברית המדוברת, שכמעט אף פעם אינה מקבלת ביטוי כתוב" – הערה מדויקת מאוד. לעובדה הזאת, שהעברית הכתובה היום היא לרוב לא מנוקדת ולכן "מסתירה" שינויי הגייה, לא התייחסתי ישירות בפוסט הזה, וזו הזדמנות מצוינת לעשות זאת.

    לשאלתך בעניין אמירים, לצערי אני יכולה לתרום מעט מאוד למדגם הסטטיסטי: מהקבוצה שלנו, אני יודעת שאחת המשיכה למחקר, אני כמובן מה"צד שלך", ועם האחרים לא שמרתי על קשר כך שאינני יודעת מה הם עושים היום… מעניין כמה רחבה התופעה שזיהית כאן.

    תודה על תגובתך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: