חדר חזרות

לפני שנים טיילתי בבורמה. בעיר הבירה המקסימה רנגון פגשנו, חברי לטיול ואני, אשה מבוגרת בשם אתל, שפרשה עלינו את חסותה ושימשה כמעין מדריכת תיירים לא-רשמית: היא טיילה איתנו ברנגון, הראתה לנו מקומות מעניינים ואפילו אירחה אותנו בדירתה. בהמלצתה נסענו גם ל"אגם עם דגים גדולים-גדולים", שאכן היה יפה מאוד. לאחר כמה ימים נפרדנו ממנה ונסענו צפונה, לעיר מנדליי; כאשר חזרנו לרנגון שמחנו לפגוש אותה שוב, והיא שמחה לראות אותנו והמליצה לנו לנסוע לאגם עם דגים גדולים-גדולים.

"אבל אתל, כבר היינו שם".

מבוכה. הבנתי שמבחינתה היינו רק שניים בשרשרת ארוכה של תיירים, והטיול שלנו היה כל-כך שגרתי בעיניה, עד ששכחה לאן כבר לקחה אותנו.

כמו בחיים, כך גם בטקסט – חזרה היא חרב פיפיות. החזרה היא כלי חיוני להבנה ולזיכרון של חלקים חשובים בטקסט: בין שהטקסט הוא ספר עיון או מאמר, טקסט שיווקי או סיפורת, אם רעיון מסוים הוא חשוב ומרכזי – נרצה לחזור עליו. ואולם, אם נחזור עליו בתדירות גבוהה מדי או בצורה דומה מדי ללא הצדקה הנובעת מן הטקסט – נשקפת לנו סכנה שהקורא יחוש שמזלזלים באינטליגנציה שלו, או גרוע מזה – יחוש בעצמו זלזול באינטליגנציה של הכותב (או של העורך).

זוהי התחושה שהתעוררה בי, כקוראת, כאשר קראתי לאחרונה את ספרה של שרליין האריס Grave Sight. האריס ידועה בעיקר בזכות סדרת ספרי הערפדים המצליחה שלה, שעליה מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה עוד יותר של HBO "דם אמיתי".

Grave Sight, שראה אור ב-2005, הוא הראשון בסדרה חדשה יותר פרי עטה של האריס, שבמרכזה עומדת גיבורה בעלת כוחות על-טבעיים – הארפר קונלי, המסוגלת לאתר אנשים מתים ולחוש ולראות את רגעיהם האחרונים. את היכולת הזאת רכשה קונלי, באופן קומיקסי מאוד, בעקבות מכת ברק, ואת האותות שהשאירה מכת הברק הזאת בגופה היא מתארת כך:

"היו לי גם כאבי ראש קשים, ידיי נטו לרעוד, ועל רגלי הימנית, שהייתה חלשה יותר מהשמאלית, הייתה דוגמה מוזרה דמוית קורי עכביש" (עמ' 30, התרגום שלי).

לקראת סוף הספר היא מספרת גם, כי

"האבא החורג שלי אהב להגיד לי להראות את הרגל לחברים שלו" (עמ' 223).

בעימות הסופי עם הרוצח בסוף הספר, המתרחש בעיצומה של סערת ברקים, הארפר נתקפת אימה שמא יפגע בה ברק פעם נוספת,

"ואני אאבד את הראייה או את הזיכרון או את היכולת להשתמש ברגל או משהו חסר תחליף אחר".

הרגל הפגועה והמצולקת שייכת אפוא לגיבורה פגועה ומצולקת, הפוחדת להיפגע שנית. אך האריס אינה סומכת על הקורא שיבין את הסמליות שיצרה, או על כוחם של הגיבורה ושל הסיפור שלה להבהיר אותה. אף על פי שלרגל החלשה או לצלקת אין קשר ישיר לעלילת הספר הזה, וחבל שכך, המחברת חוזרת ומזכירה לנו אותן, בחלק מהמקרים – כאילו עדיין לא שמענו עליהן דבר:

"כמו רבים שנשארו בחיים אחרי מכת ברק, אני סובלת מכאבי ראש איומים, ורגלי הימנית חלשה בהרבה מהשמאלית. אם אני נמנעת מלאכול אוכל מטוגן ועמילנים, הסימפטומים האלה נחלשים. הארוחה שלנו במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, והרגל התכווצה כל הלילה" (עמ' 152);

"רגלי הימנית, שנשארה פגועה בעקבות הברק שהכה בי לפני שנים, רעדה ולא נשאה את משקלי" (עמ' 181).

הרגל החלשה נזכרת עוד חמש פעמים במהלך הספר. החזרות הרבות האלה, במקום לחזק את הרושם, יוצרות תחושה מכנית, לא-טבעית, וחבל: מאמנית כתיבה כמו האריס אפשר לצפות ליד קלה יותר, ולתזכורות בוטות פחות. מה הייתי מציעה לה, אילו הייתי העורכת שלה? אנסה, למשל, לשכתב את הקטע שנזכרת בו הארוחה במקדונלדס:

"מאז פגיעת הברק אני משתדלת להימנע מאוכל מטוגן ומעמילנים, כי הם מחמירים גם את כאבי הראש שלי וגם את הבעיות ברגל. ארוחת הערב במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, והרגל התכווצה כל הלילה".

בגרסה הזאת הקורא מקבל תזכורת גם על מכת הברק וגם על הפגיעות שהגיבורה סובלת מהן, אך הקטע אכן מנוסח כתזכורת, כלומר כמידע שהקורא כבר אמור לדעת כיוון שהוא כבר הופיע במקום מוקדם יותר בספר, ולא כאילו אנו פוגשים אותו פה לראשונה. את העובדה שגם אחרים שנפגעו ממכת ברק סובלים מסימפטומים דומים הייתי מעבירה למקום אחר בספר – למשל, לשיחה בין קונלי לבין אחיה.

אפשרות אחרת:

"הארוחה במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, כי אוכל מטוגן ועמילנים מחמירים גם את כאבי הראש שלי וגם את הבעיות ברגל. ואכן, הרגל התכווצה כל הלילה" – כאן אנו סומכים על הקוראים, שיזכרו מדוע קונלי סובלת מהתכווצויות ברגל ומכאבי ראש.

ההסבר הזה בעניין מקדונלדס מופיע, כאמור, בעמ' 152, והתזכורת הבאה לעניין הרגל והברק מופיעה 30 עמודים בלבד אחר-כך, בעמ' 181 – "רגלי הימנית, שנשארה פגועה בעקבות הברק שהכה בי לפני שנים, רעדה ולא נשאה את משקלי". פה אפשר לטעמי לוותר לגמרי על הקטע המסומן באדום, ולכתוב פשוט "רגלי הימנית החלשה". הקוראים כבר יזכרו מה קרה לה. מבין המקומות הנוספים שבהם הרגל רועדת או קורסת תחתיה אפשר, לטעמי, לוותר על אחד או שניים.

בדרך זו, הצלקת והרגל הפגועה משתלבות בסיפור באופן טבעי יותר, אנו הקוראים יכולים להזדהות עם מצוקתה של הגיבורה הצעירה מבלי להרגיש שמנסים לאנוס אותנו לכך, וכאשר נגיע לעימות הדרמטי עם הרוצח בסוף הספר, האימה של קונלי מפני ברק שיפגע בה פעם נוספת לא תהיה מבחינתנו שטיק לעוס עד לזרא, אלא רגש אמיתי ומעורר הזדהות. אמרו היוונים, וצדקו: הכל במידה.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית