חדר חזרות
לפני שנים טיילתי בבורמה. בעיר הבירה המקסימה רנגון פגשנו, חברי לטיול ואני, אשה מבוגרת בשם אתל, שפרשה עלינו את חסותה ושימשה כמעין מדריכת תיירים לא-רשמית: היא טיילה איתנו ברנגון, הראתה לנו מקומות מעניינים ואפילו אירחה אותנו בדירתה. בהמלצתה נסענו גם ל"אגם עם דגים גדולים-גדולים", שאכן היה יפה מאוד. לאחר כמה ימים נפרדנו ממנה ונסענו צפונה, לעיר מנדליי; כאשר חזרנו לרנגון שמחנו לפגוש אותה שוב, והיא שמחה לראות אותנו והמליצה לנו לנסוע לאגם עם דגים גדולים-גדולים.
"אבל אתל, כבר היינו שם".
מבוכה. הבנתי שמבחינתה היינו רק שניים בשרשרת ארוכה של תיירים, והטיול שלנו היה כל-כך שגרתי בעיניה, עד ששכחה לאן כבר לקחה אותנו.
כמו בחיים, כך גם בטקסט – חזרה היא חרב פיפיות. החזרה היא כלי חיוני להבנה ולזיכרון של חלקים חשובים בטקסט: בין שהטקסט הוא ספר עיון או מאמר, טקסט שיווקי או סיפורת, אם רעיון מסוים הוא חשוב ומרכזי – נרצה לחזור עליו. ואולם, אם נחזור עליו בתדירות גבוהה מדי או בצורה דומה מדי ללא הצדקה הנובעת מן הטקסט – נשקפת לנו סכנה שהקורא יחוש שמזלזלים באינטליגנציה שלו, או גרוע מזה – יחוש בעצמו זלזול באינטליגנציה של הכותב (או של העורך).
זוהי התחושה שהתעוררה בי, כקוראת, כאשר קראתי לאחרונה את ספרה של שרליין האריס Grave Sight. האריס ידועה בעיקר בזכות סדרת ספרי הערפדים המצליחה שלה, שעליה מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה עוד יותר של HBO "דם אמיתי".
Grave Sight, שראה אור ב-2005, הוא הראשון בסדרה חדשה יותר פרי עטה של האריס, שבמרכזה עומדת גיבורה בעלת כוחות על-טבעיים – הארפר קונלי, המסוגלת לאתר אנשים מתים ולחוש ולראות את רגעיהם האחרונים. את היכולת הזאת רכשה קונלי, באופן קומיקסי מאוד, בעקבות מכת ברק, ואת האותות שהשאירה מכת הברק הזאת בגופה היא מתארת כך:
"היו לי גם כאבי ראש קשים, ידיי נטו לרעוד, ועל רגלי הימנית, שהייתה חלשה יותר מהשמאלית, הייתה דוגמה מוזרה דמוית קורי עכביש" (עמ' 30, התרגום שלי).
לקראת סוף הספר היא מספרת גם, כי
"האבא החורג שלי אהב להגיד לי להראות את הרגל לחברים שלו" (עמ' 223).
בעימות הסופי עם הרוצח בסוף הספר, המתרחש בעיצומה של סערת ברקים, הארפר נתקפת אימה שמא יפגע בה ברק פעם נוספת,
"ואני אאבד את הראייה או את הזיכרון או את היכולת להשתמש ברגל או משהו חסר תחליף אחר".
הרגל הפגועה והמצולקת שייכת אפוא לגיבורה פגועה ומצולקת, הפוחדת להיפגע שנית. אך האריס אינה סומכת על הקורא שיבין את הסמליות שיצרה, או על כוחם של הגיבורה ושל הסיפור שלה להבהיר אותה. אף על פי שלרגל החלשה או לצלקת אין קשר ישיר לעלילת הספר הזה, וחבל שכך, המחברת חוזרת ומזכירה לנו אותן, בחלק מהמקרים – כאילו עדיין לא שמענו עליהן דבר:
"כמו רבים שנשארו בחיים אחרי מכת ברק, אני סובלת מכאבי ראש איומים, ורגלי הימנית חלשה בהרבה מהשמאלית. אם אני נמנעת מלאכול אוכל מטוגן ועמילנים, הסימפטומים האלה נחלשים. הארוחה שלנו במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, והרגל התכווצה כל הלילה" (עמ' 152);
"רגלי הימנית, שנשארה פגועה בעקבות הברק שהכה בי לפני שנים, רעדה ולא נשאה את משקלי" (עמ' 181).
הרגל החלשה נזכרת עוד חמש פעמים במהלך הספר. החזרות הרבות האלה, במקום לחזק את הרושם, יוצרות תחושה מכנית, לא-טבעית, וחבל: מאמנית כתיבה כמו האריס אפשר לצפות ליד קלה יותר, ולתזכורות בוטות פחות. מה הייתי מציעה לה, אילו הייתי העורכת שלה? אנסה, למשל, לשכתב את הקטע שנזכרת בו הארוחה במקדונלדס:
"מאז פגיעת הברק אני משתדלת להימנע מאוכל מטוגן ומעמילנים, כי הם מחמירים גם את כאבי הראש שלי וגם את הבעיות ברגל. ארוחת הערב במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, והרגל התכווצה כל הלילה".
בגרסה הזאת הקורא מקבל תזכורת גם על מכת הברק וגם על הפגיעות שהגיבורה סובלת מהן, אך הקטע אכן מנוסח כתזכורת, כלומר כמידע שהקורא כבר אמור לדעת כיוון שהוא כבר הופיע במקום מוקדם יותר בספר, ולא כאילו אנו פוגשים אותו פה לראשונה. את העובדה שגם אחרים שנפגעו ממכת ברק סובלים מסימפטומים דומים הייתי מעבירה למקום אחר בספר – למשל, לשיחה בין קונלי לבין אחיה.
אפשרות אחרת:
"הארוחה במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, כי אוכל מטוגן ועמילנים מחמירים גם את כאבי הראש שלי וגם את הבעיות ברגל. ואכן, הרגל התכווצה כל הלילה" – כאן אנו סומכים על הקוראים, שיזכרו מדוע קונלי סובלת מהתכווצויות ברגל ומכאבי ראש.
ההסבר הזה בעניין מקדונלדס מופיע, כאמור, בעמ' 152, והתזכורת הבאה לעניין הרגל והברק מופיעה 30 עמודים בלבד אחר-כך, בעמ' 181 – "רגלי הימנית, שנשארה פגועה בעקבות הברק שהכה בי לפני שנים, רעדה ולא נשאה את משקלי". פה אפשר לטעמי לוותר לגמרי על הקטע המסומן באדום, ולכתוב פשוט "רגלי הימנית החלשה". הקוראים כבר יזכרו מה קרה לה. מבין המקומות הנוספים שבהם הרגל רועדת או קורסת תחתיה אפשר, לטעמי, לוותר על אחד או שניים.
בדרך זו, הצלקת והרגל הפגועה משתלבות בסיפור באופן טבעי יותר, אנו הקוראים יכולים להזדהות עם מצוקתה של הגיבורה הצעירה מבלי להרגיש שמנסים לאנוס אותנו לכך, וכאשר נגיע לעימות הדרמטי עם הרוצח בסוף הספר, האימה של קונלי מפני ברק שיפגע בה פעם נוספת לא תהיה מבחינתנו שטיק לעוס עד לזרא, אלא רגש אמיתי ומעורר הזדהות. אמרו היוונים, וצדקו: הכל במידה.
לאחרונה גמלה בלבי ההחלטה שאני קוראת אך ורק ספרים טובים. חוזרת לפנתיאון הקלאסי ומתמקדת ביצירות מופת. ספרות ערפדית מעולם לא נראתה לי שייכת לקטיגוריה זו ולכן איני עוצרת ומפנה את תשומת לבי אליה. האמת היא שמעולם היא לא הילכה עלי קסם. לפיכך, לקונה מן הסוג שתיארת, רק מחזקת את הרגשתי שכדאי לטבול במימי הפלא האמיתיים ולא להתגולל בחרפה משורבטת.
ROCKEN – חן חן על התגובה. קלאסיקה זה טוב, כמובן, אבל מעניין לעקוב גם אחרי מה שקורה עכשיו – והספרים של שרליין האריס הם בהחלט משהו שקורה עכשיו. אמנם, על פי החלוקה ל"תרבות נמוכה" ו"תרבות גבוהה", הספרים של האריס שייכים ל"תרבות נמוכה" – אבל החלוקה הזאת, כידוע, כבר ממש אינה מובנת מאליה, גם בלי להיות פוסט מודרניסט אדוק. לא בטוח גם, שכדאי לשפוט ספר על פי הנושא – אדגר אלן פו, למשל, כתב על בתים רדופי רוחות; האם "נפילת בית אשר" היא "חרפה משורבטת"?
מעבר לשאלה מה קלאסי ומה לא, יש עניין רב בעיניי בכתיבה מרתקת ומושכת כשלעצמה: אילו ספרים אנחנו קוראים בנשימה עצורה ולא מסוגלים להניח מהיד, ואילו – לא ממש? מה הופך ספר אחד של שרליין האריס לסוחף ומרתק, וספר אחר שלה לבינוני? ומה עורך טוב יכול לעשות, כדי להפוך ספר מדשדש לסוחף?
מבריק!
תודה!
מעניין מאד, והיות ולפעמים חזרה מועילה לשם הדגשה הייתי אומר שזה ממש מעניין.
תודה-תודה : )
מאוד חשוב ומעניין
ומאוד מעסיק אותי ככותבת העניין הזה.
לפעמים יש לי תחושה שאולי דווקא הייתי צריכה להסביר יותר ולפעמים אני חוששת שאני מכבירה מדי בהסברים,
בקיצור דילמה קבועה.
מיכל, אכן, קשה למצוא את המידה הנכונה, בעיקר משום שקהל הקוראים הוא תמיד מגוון, וכל קורא קולט ומעבד את הטקסט בדרך שלו, בהתאם לרקע ולצורת החשיבה שלו.
כלל מפתח, בעיניי, הוא לחזור ולהסביר "בעדינות" – כלומר, תוך שימוש בביטויים כמו "כידוע", "כזכור", "כמובן" – כך הקורא מרגיש שמזכירים לו מה שהוא יודע, ולא מניחים מראש שהוא לא יודע; להבהיר באמצעות מבנה המשפט, כמו בדוגמאות שהבאתי כאן, שזה משהו שכבר ידוע לקורא; ולחזור על ההסבר, או הרעיון החשוב, בניסוחים שונים ובבחירת מילים שונה, ובהקשרים שונים אם רלוונטי, כך שלא תהיה הרגשה שזו חזרה.
בטקסטים עיוניים, כלי רב חשיבות בעניין זה הוא הבוקסה, שאפשר להסביר בה מונחים מרכזיים או להציג רקע נחוץ בנפרד מהטקסט המרכזי. כך מי שצריך הסבר שיטתי ימצא אותו בקלות, מי שלא צריך יוכל לדלג, ומי שיודע בערך יוכל לרפרף ולהיזכר…
ובסיפורת – קיים כמובן האמצעי השימושי של דמות חדשה שמספרים לה מה קרה, וכך הקורא מקבל חזרה בלי להרגיש : ) בדוגמה של Grave Sight, כל ההסברים החוזרים בעניין הברק והרגל הם במחשבותיה של הגיבורה-המספרת. אילו היא הייתה מספרת על כך לדמות אחרת, סביר להניח שזה היה נראה הרבה יותר טבעי.
מעניין ונכון שלומית!
ואני גם מסכים עם כל מילה שכתבתף, וגם עם בתושבתך לROCKEN, שהרי בין מה שנמנה כיום עם הקלאסיקות, לא רק שניתן למצוא את כל אבותיהם של ספרות הג'אנק של היום (ובז'אנר הספיציפי הזה- דראקולה, המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין, ואן הלסינג ועוד…), אלא גם ספרות רבה שבמקור נכתבה לציבור הרחב ולא כספרות גבוהה.
צ'ארלס דיקנס כתב סיפורים בהמשכים בשבועונים, ואף שכתב את הסוף של "תקוות גדולות" לפי דרישת הקהל שרצה סוף שמח, מארק טווין כתב בשפה עממית (שבזכותה היום הספרים שלו נחשבים להצצה כל כך נדירה ויפה על התקופה) והרשימה עוד אורכה.
אבל בחזרה לספר שאת מדברת עליו, אני מסכים איתך בכל מילה לגבי הגסות וחוסר האלגנטיות של לחזור שוב ושוב ושוב על מכת הברק כאילו זו הפעם הראשונה שאנו שומעים על כך. אבל כאן עלי לשאול שאלה: האם ייתכן כי העורך "טמטם" את השורות האלה בכוונה תחילה כדי שיוכל "להאכיל בכפית" את הקהל בכוונה תחילה? האם שיקולים מסחריים של פשטות למען הקהל הרחב הוא שעמד לנגד עיניו? ואם כן- האם עלינו לדאוג, כפי שבוודאי היו מי שביקרו את צ'ארלס דיקנס כששינה את הסוף של "תקוות גדולות" בשביל לרצות את הקהל?
מה שאני כן יודע, הוא שאני אכן לא ארצה לקרוא ספר שמתייחס עלי בתור אדיוט ומאכיל אותי בכפית. אבל הצלחתם של ספרי פילוסופיות חיים למיניהם (פאולו קואלו למשל), שבעיני חוטאים באותו החטא מלמדות שאני בדעת מיעוט…
לא נורא. בינתיים אני יכול לקרוא את הבלוג שלך. גם ככה זו קריאה יותר מהנה…
אייר – בהחלט, השאלה מהי ספרות טובה – ואמנות טובה בכלל! – מקבלת במקרים רבים תשובה אטית מאוד: דרושה לכך פרספקטיבה די ארוכה.
לגבי ההאכלה בכפית, אני חושבת שאפשר לדבר בעת ובעונה אחת אל קהל מגוון מאוד – משכיל יותר ופחות, מרוכז יותר ופחות, ילדים ומבוגרים וכו' – אם יודעים לעשות זאת: לתת הסברים מספיק ברורים וחזרות מספיקות לכל הקוראים, ובד בבד לעשות זאת בצורה מעניינת ובמגוון דרכים, כדי שגם הקוראים האינטליגנטיים והזריזים יותר לא ישתעממו. חלק מהווריאציות שהצעתי מעבירות בדיוק אותו מידע שיש במקור – אך לא בצורה שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא. דרכים אחרות לעשות זאת הן להעביר את המידע בשיחה של הגיבור, נניח, עם דמות חדשה; הדמות הזאת חדשה ומעניינת את כולם, ובזמן שהיא שומעת מה קרה קודם, כל הקוראים מקבלים חזרה על העובדות בלי להרגיש. או, אם מדובר בספר בלשי (כמו כאן) – הדמויות מדברות על העובדות שהתגלו ומנסות להסביר אותן בדרכים שונות: קיבלנו חזרה אלגנטית.
אגב, כדי לפנות לקהל מגוון אפשר לזרוע בספר טריוויה היסטורית, תרבותית, התייחסויות ספרותיות – שמבחינת מי שלא מכיר אותן הן די שקופות, ולקורא שמכיר הן מוסיפות רובד. דוגמה קלאסית היא סדרת ספרי הארי פוטר – שחבה במידה רבה את הצלחתה המסחרית האדירה לפנייה המוצלחת לקוראים צעירים ומבוגרים, משכילים ולא-משכילים.
במקרה של שרליין האריס, לא צריך לשער תיאורטית: סדרת סוקי סטקהאוס שלה כתובה הרבה, הרבה יותר טוב מ-Grave Sight – היא מרתקת, סוחפת ודורשת מהקורא לעקוב בערנות – והיא נמכרת בטירוף, תורגמה לשורה ארוכה של שפות ועובדה לטלוויזיה.