ערעורים על הערות

188 "הערות המתרגמת" יש בתרגום לעברית של "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", הרומן זוכה פרס פוליצר של מייקל שייבון. כבר בעמוד הראשון יש שלוש הפניות להערות האלה, המופיעות בסוף הספר. ההפניה הראשונה, ממוספרת כיאות בספרה הקטנה "1", מופיעה אחרי השם "קלארק קנט". הקורא הצייתן שיהפוך את הדפים לסוף הספר ימצא את ההסבר "שמו של סופרמן בחיי היומיום". כמה מ-187 ההערות האחרות מבארות לקוראים ש"קווין (מלכה) הוא כינוי להומו נשי" וש-voilà בצרפתית פירושו "הנה". רוב קוראיו של התרגום הזה, כך אני מנחשת, אינם זקוקים כאן להערות המתרגמת.

אבל ההערות האלה, המכוונות די נמוך מבחינת רמת הידע הכללי המשוערת של הקורא, הן במיעוט. "ההרפתקאות המדהימות" הוא רומן המתרחש על רקע ניו-יורק בתקופת מלחמת העולם השנייה ועולם הקומיקס האמריקאי של אותה תקופה, הוא שופע התייחסויות היסטוריות, גיאוגרפיות ותרבותיות ומבוסס על תחקיר מקיף של המחבר. הערות המתרגמת, אלינוער ברגר, יחדשו הרבה לקורא הישראלי הממוצע, ואפילו המשכיל. אף על פי כן, האם הן רצויות, בצורה שבה הן מופיעות? זו שאלה אחרת.

השיקול העיקרי בהחלטה אם להוסיף הערות הסבר לתרגום של יצירה ספרותית – במהדורה רגילה לקהל הרחב, כלומר לא מהדורה לתלמידים או מהדורה מוערת – הוא לטעמי המרחק בין קוראיו המקוריים של הספר לבין קוראי התרגום הנוכחי. אם המחבר כתב לקהל קוראים צרפתים באמצע המאה ה-19, ואת התרגום יקראו ישראלים בתחילת המאה ה-21, אולי דרושות הערות כדי לגשר על הפער בין הקורא המקורי שהמחבר ראה לנגד עיניו לבין הקורא בפועל. "ההרפתקאות המדהימות" ראה אור באנגלית בשנת 2000, והתרגום לעברית – בשנת 2003. הפרש זמנים של ממש אין פה. ומה לגבי הפער התרבותי? גם הקורא האמריקאי הסביר איננו בקיא בעושר התרבותי ששייבון פורש ביצירה שלו: סביר להניח שקוראים רבים אינם יודעים שאנגולם היא "עיר בצרפת, שאחת לשנה מתקיים בה פסטיבל קומיקס", או שניקולא טסלה הוא "מהנדס חשמל וממציא אמריקני ממוצא סרבי (1943-1856)". סביר גם להניח, ששייבון ידע שרוב הקוראים שלו לא ידעו את כל זה. ואף על פי כן, הספר ראה אור במקורו בלי הערות הסבר. אפשר להיות מרותק לעלילת הרומן גם בלי להכיר חלק ניכר מהטריוויה התקופתית המופיעה בו. מעבר לכך, הקוראים נעזרו מן הסתם בהקשר ובידע חלקי (למשל, שטסלה קשור כנראה לחשמל), ומי שהיה סקרן, חיפש וקרא עוד על מה שלא היה מוכר לו. ייתכן ששייבון רצה לפנות במקביל לקורא מן השורה, שייהנה מן הדמויות ומן העלילה, ולקורא הידען, שיזהה את השמות ואת הפרטים ההיסטוריים; ייתכן אפילו שרצה לאפשר לקוראיו את תחושת ההנאה, שאדם חש כאשר הוא לומד משהו חדש אחרי שנים ונזכר בספר.* מה שחשוב, בעיניי, הוא שהמחבר בחר לכתוב ספר מסוים – שופע שמות, עשיר בפרטים – ולא סיפק הסברים מעבר למה שכלול בטקסט עצמו. מדוע הקורא העברי צריך לקבל ספר אחר?

יורם ברונובסקי, בכתבו על תרגומיו ליצירות של בורחס, ציין בהקשר זה שמתרגם המוסיף הערת הסבר לשם או למונח ביצירה ספרותית צריך להחליט איזה מידע לכלול בהערה, והדבר אינו פשוט: כאשר הספר אינו ספר עיון, שיש בו שיקולים דידקטיים ברורים יחסית, קשה לדעת איזו אסוציאציה רצה הכותב לעורר כשבחר להזכיר שם מסוים. אם נחזור לדוגמה של טסלה, האם כדאי שהקורא ידע שהוא "ממוצא סרבי", או אולי רלוונטי יותר לציין, שהוא פיתח את טכניקת זרם החילופין? במשפט הרלוונטי ב"הרפתקאות המדהימות", טסלה מוזכר כאחד מגיבורי הילדות של סם קליי, לצד שתי דמויות מוכרות יותר, לואי פסטר וג'ק לונדון. פסטר ולונדון ניהלו חיים רצופי מאבקים – כך שאולי דווקא הסכסוך הקשה של טסלה עם תומס אלווה אדיסון הוא הפרט שכדאי להזכיר? גם מבחינה זו, אם כן, יש בעייתיות בכתיבת הערות הסבר ליצירה ספרותית.

אפשר אולי לומר: מי שרוצה, יקרא את ההערות וילמד, ומי שלא רוצה, שיתעלם מהן. אך לטעמי, לפחות, לא כל-כך קל להתעלם מהערות. ביאליק, ואחרים לפניו, תיארו קריאת תרגום כ"נשיקה מבעד למטפחת". רוב העוסקים בתרגום שואפים להעמיד תרגום שיעניק לקורא חוויה קרובה ככל האפשר לקריאת המקור – מבחינת התוכן, הסגנון, המשלב ("גובה" השפה) וכיוצא באלה. והחוויה של קריאת ספר רצוף הערות שונה בעיניי לגמרי מהחוויה של קריאת ספר ללא הערות. כאשר אנו קוראים ספר מצוין אנו שוקעים בתוכו ושוכחים, במידה מסוימת, שאנו קוראים: מבחינתנו, אנחנו שם. תרגום מצוין אמור בעיניי לייצר אפקט דומה – להשכיח מאיתנו את העובדה שאנו קוראים תרגום. המספרים הקטנים המפנים להערות אינם מאפשרים לקורא לשכוח את זה או את זה. אתה שוקע בקריאה – והנה המתרגמת טופחת על כתפך ולוחשת, שאלסקה אפויה היא "קינוח המורכב מגלידה מצופה מקצפת חלבונים ואפויה בתנור"!

גם ב"אשתו של הנוסע בזמן" לא עמד המתרגם (המוכשר) בפיתוי להשכיל את הקורא. כאשר הגיבור, הנרי, מבקר בבית הוריה של חברתו, הוא מתרשם שחדר האוכל הוא נעים ונוח, בסגנון "המעצב מהמאה התשע-עשרה ויליאם מוריס". הניסוח הזה, שנראה כלקוח ממאמר, מפתיע. הנרי הרי יודע מיהו ויליאם מוריס. למי הוא מסביר במי מדובר – לנו, הקוראים? בדיקה מהירה של המקור מגלה ששם הנרי אומר שחדר האוכל הוא "comfortable in a William Morrisy sort of way". כלומר, במקור אין הסבר מי זה, בתרגום – יש. שוב, סביר להניח שגם רוב הקוראים האמריקאים אינם מכירים את השם, אבל מן ההקשר ברור שמדובר כנראה באדריכל או במעצב, וגם אם הקורא אינו מכיר אותו, האזכור הזה תורם לעיצוב דמותו של הנרי כאדם משכיל ואנין טעם. אודרי ניפנגר, המחברת, בחרה לציין את השם ולא להוסיף הסברים. הוספת ההנהרה חוטאת לטעמי בחוסר נאמנות למקור, גם אם נחסך מאיתנו פה צלצול האזעקה של הפניה להערת שוליים.

הערות מתרגם מזן קיצוני במיוחד מופיעות בתרגום העברי של ספר הנעורים "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט פירסיג. בתרגום יפה זה, משנת 1978, ההערות עצמן מופיעות בעמודים הרלוונטיים, ולא בסוף הספר. גם כאן חלק מההערות הן אינפורמטיביות (בצירוף מקרים נחמד, גם כאן ישנה הערת הסבר מיהו קלארק קנט). אך ההערות המפתיעות יותר הן אלה שבהן המתרגם מזכיר לקורא אירועים קודמים בספר או מבאר קטעים במהלך העלילה או בהלך המחשבה של הגיבור-המספר, שלדעתו כנראה אינם ברורים דיים. המספר, שסבל בעברו מהתמוטטות נפשית והיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מפריד כעת בין עצמו שלפני ההתמוטטות, שאותו הוא מכנה "פידרוס", לבין עצמו הנוכחי. לקראת סוף הספר הוא מספר לנו כך: "אני מצליח לחיות ולתפקד בעיקר על-ידי נשיאת-חן בעיני אחרים; מן ההכרח לעשות זאת כדי להשתחרר. כדי להשתחרר עליך להבין מה הם רוצים לשמוע ממך, ולהשמיע להם זאת במירב השכלול והמקוריות, ואז, אם הצלחת לשכנעם, ישחררו אותך. אלמלא הפניתי לו עורף, הייתי עדיין נמצא שם". זהו הטקסט שכתב פירסיג, כפי שתורגם לעברית. אך כדי לוודא שהקוראים כולם הבינו, הוסיף המתרגם הערה אחרי המילים "כדי להשתחרר", לאמור: "מבית-חולים לחולי נפש – המתרגם", ואחרי "הפניתי לו עורף" הוסיף את ההערה "לפידרוס – המתרגם". זו כבר לא טפיחה על הכתף ולחישה קלה – זו צעקה באוזן.

מדוע, בעצם, אנו רואים כה הרבה ספרים מתורגמים שיש בהם הערות והבהרות? לדעתי, יש לכך שתי סיבות. האחת היא הנטייה האנושית הטבעית להסביר ולפרש, שממנה נובע אי-רצון של המתרגם להשאיר את הטקסט עמום, או להניח לקורא להתמודד עם שמות ומונחים לא מוכרים לו – גם אם מחבר היצירה עצמו בחר לעשות כך. הסיבה השנייה, ואולי הפחות נאצלת, היא רצונו של המתרגם לצאת מן הצללים ולהיראות. באופן אבסורדי, ככל שמתרגם עושה את עבודתו טוב יותר, כך הוא מורגש פחות ועבודתו שקופה יותר. הערות הן הזדמנות פז למתרגם למשוך תשומת לב לעבודתו.

מכיוון שגם הקוראים, חלקם לפחות, ישמחו להעשיר את ידיעותיהם – כדאי למצוא פתרון שישיג את המטרה הזאת בלי להפריע בתהליך הקריאה. פתרון כזה אכן קיים, ומופיע למשל ב"פשעו של סילבסטר בונאר" של אנטול פראנס, אשר ראה אור ב-1976 בתרגומה המלבב של דליה טסלר. בסוף הספר תמצאו רשימת שמות ומונחים מבוארים, לפי עמודים, כך שמי שלא ידע מיהו אֶמפֶּדוֹקלֶס יוכל להשלים את החסר כאן. בגוף הנובלות עצמן אין הפניות למונחון הזה. אמנם, בשיטה הזאת רוב הקוראים מגלים את המונחון רק לאחר שסיימו לקרוא את הספר (בעיה שאפשר לפתור באמצעות הערה בולטת באחד העמודים הראשונים), ואין דרך לדעת, במהלך הקריאה, אם שם או מונח מסוים מופיע במונחון, בלי לדפדף ולבדוק – אך יש לה בעיניי יתרון חשוב: הקורא פוגש את היצירה בדמות קרובה ככל האפשר לזו שיצר המחבר, בלא הפרעתן של הערות, שעליהן אמר הפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס, בדיוק רב: “Footnotes – little dogs yapping at the heels of the text”.

 * תודה לאחי, אודי רז, על התובנה הזאת.