שיודע לשאול

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, והרביעי הוא "שאינו יודע לשאול". זהו אפיון מעורר מחשבה, ורלוונטי במיוחד למקצוע העריכה: עורך טוב צריך לדעת לשאול – את השאלות הנכונות, בסבלנות ובעקשנות, גם את הכותב וגם, ולא פחות חשוב, את עצמו.

סוג אחד של שאלות הוא שאלות התוכן: האם הטקסט מספק את המידע שחשוב וכדאי שיימצא בו? לדוגמה, בכתבה הכוללת ריאיון עם מנכ"ל, המספר כיצד הסטארט-אפ שהקים הונפק תוך חמש שנים, ועל הבדלים תרבותיים בין עובדים ישראלים וסינים – האם בכלל נאמר במה בדיוק החברה עוסקת? אם התשובה היא "מייצרת משהו שנוגע לצ'יפים" – זה הזמן לשאול שאלות ולקבל תשובות מדויקות יותר.

סוג אחר של שאלות נוגע לארגון ולבהירות של הטקסט. למשל: "לדעתי קהל הקוראים לא יכיר את המונח הזה – אולי כדאי להגדיר אותו?" או, אם הכותב מציג את התפלגות המשיבים על שאלון כמספרים גולמיים: "אולי נמיר את המספרים לאחוזים?".

ולבסוף, שאלות הנוגעות לסגנון ולטון של הטקסט, כגון "האמירה הזאת בוטה מאוד – מצדי כמובן אין בעיה, אך האם אתה ער לתגובות שאתה עשוי לקבל?".

לריבוי שאלות יש כמובן מחיר, בזמן ובעבודה – גם של העורך וגם של הכותב, שיקבל טקסט מנומר בשאלות ובהצעות. בפועל – כמעט כל הכותבים מברכים על עריכה מסוג זה (עוד על הקשר בין כותבים לעורכים תוכלו לקרוא כאן, בפוסט "למי יש (עט) יותר גדול?"). ולעומת זאת, ניסיון למעט בשאלות ובהערות ולהגיש "טקסט נקי" כרוך בשתי סכנות אפשריות: מצד אחד, עריכה קלה ומינימליסטית מדי, שאינה פותחת מחדש לדיון בחירות של הכותב; או מצד אחר – עריכה פסקנית, שבה העורך מכניס את השינויים שנראים לו מתאימים ומצפה שהכותב כבר ישים לב ויעיר על מה שלא ימצא חן בעיניו. אך קובץ וורד שנערך ב"עקוב אחר שינויים" נראה לרוב ממילא עתיר מחיקות ותוספות. במקום לצפות מהכותב, שיבחין בשינוי מהותי אחד בין עשרה שינויים קלים יותר – מוטב לעזור לו ולשאול, כהערות או כתוספות ממורקרות בגוף הטקסט: "אולי ננסח כך:…"; "האם התכוונת ל…"?. אם התשובה היא "לא, אני מעדיף אחרת" – חשוב שהעורך ידע זאת. ואם התשובה היא "כן, רעיון מצוין" – עוד לא נולד העורך שהשתעמם מעודף תגובות מסוג זה.